חיכינו?

ניפחנו בלונים, הסתרנו מתנות וכמו תמיד- חיכינו. אבל היא לא הגיעה. היא הייתה אמורה לבוא כבר, הכל היה מסודר ומאורגן.
"איפה היא?", שאלו אותי בעצבנות.
"אוטוטו פה" אמרתי בשפתיים יבשות והסתכלתי על השעון כמחכה לתשובה. "היא אמרה לי שהיא תבוא ואיתה גם שלום יגיע." ציטטתי את הברית בינינו.
מסביבי אנשים כבר היו מותשים. היו כאלה שהמשיכו לנפח את הבלונים והיו כאלה שמזמן הפסיקו. איך אני יכולה להתעלות במצב כזה כשאני באותה סיטואציה כמוהם?
"תשמעי", אחד האורחים בא אליי עם פלאפון שלוף "אני התקשרתי אליה והיא לא עונה… אולי התבלבלת בתאריך או משהו?… יש סיכוי שזה לא באמת הולך לקרות?". הוא אמר וקיווה להפסיק לקוות. לקחתי נשימה עמוקה ודקלמתי: "היא בדרך. והיא איתו."
הקישוטים החלו ליפול.
כולם ישבו ובהו בקישוטים הזרוקים, ואז החליפו מבטים. "הכל אני צריכה לעשות כאן…" סיננתי מהפה שלי בעצבנות והרמתי את הקישוט הארוך הנוצץ וניסיתי לתלות אותו. לצערי, הייתי נמוכה, והייתי זקוקה לעזרה ממישהו גבוה. אבל המתח כבר היה בנוי באווירה ולא רציתי להחמיר.
לקחתי כיסא וטיפסתי עליו. הרמתי את הידיים ומתחתי עד גבול היכולת ולא הצלחתי לתלות אותו על הוו בקיר. ירדתי מהכיסא באפיסת כוח ושאלתי בתוקפנות: "מישהו מתכוון לעזור לי?…"
אחד האורחים קם בחוסר חשק ועלה על הכיסא. "תביאי" אמר בציווי, ואני הבאתי לו את הקישוט. הוא כבר לא היה כל כך יפה בעיניי, אבל זה מה יש. הוא תלה את הקישוט ואחר כך התיישב חזרה למקומו.
כאילו דבוקים לכיסאותיהם- אנשים לא קמו, בקושי דיברו, ורק העיפו מבטים חולפים לעבר השעון וצקצקו בלשונם.
לפתע, קם אורח ונבר בקערת הביסלי שקנינו למסיבה. איזה חוצפה! מה הוא חושב לעצמו?! מי נתן לו את הרשות לאכול לפני ששלום, שלמענו ערכנו את המסיבה ובין היתר את הכיבוד, הגיע למקום?!
התקרבתי בדריכות אל שולחן האוכל, ולקחתי ממנו את הצלחת.
"מה אתה חושב שאתה עושה?!"
"הוא לא יגיע בכל מקרה" אמר, ומשהו בעיניים שלו שכנע אותי לאט לאט שזה אכן אפשרי. החזרתי את הצלחת לשולחן. "תנסה להתקשר אליה שוב!" ציוויתי על אותו אורח שבא אליי לפני שעה ודיווח שהיא לא עונה לשיחות. והוא, ישר בלי היסוסים עשה כדבריי- ושוב הגיע למענה הקולי.
"טוב, חברים, עזבו… אני הולך…" קם אורח נוסף והצהיר.
"רגע חכה!" קמתי לעברו "אתה לא יכול ללכת, אחרת כל מה שעשינו היה לשווא!"
"אתם תסתדרו בלעדיי, נו, שטויות…" אמר ויצא בזריזות מהדלת.
היה שקט וכולם הסתכלו לעבר הדלת. החלה הרגשה שמהדלת הזו תהיה לנו תשובה גורלית- אנו יכולים לבחור לצאת בלי לדעת מה תוצאות המסיבה, או להישאר ולהסתכן בבזבוז זמן ואנרגיה. להישאר אחראי לגורל שלך עצמך אפילו אם תפסיד, או לתת לגורל לשלוט בך.
אז כמובן שאחריו יצאו עוד כמה אנשים. למרות שהיינו רבים- הרגשנו היטב בחוסר.
"טוב…" הנברן בביסלי התקומם ונאנח. "אפשר עכשיו ביסלי?" שאל אותי עם חיוך זחוח על פניו.
לא יכולתי לסרב יותר והוא אכל. פשוט ישבתי בצד וחיכיתי. לא הגבתי לנעשה.
אחרי כמה דקות שהייתי שרויה בהרהורים, פוצצה את בועת המחשבה שלי מוזיקת מסיבות רעשנית. קפצתי על מקומי ובעטתי ברמקולים.
"מה את נורמלית?!" הרמתי את הקול על הבחורה שהדליקה את הטייפ. "ואם הוא היה בא ושומע?! כל ההפתעה הייתה נהרסת!".
היא רק צחקה ואמרה "סורי".
ה"סורי" הזה, היה אחד הדברים הכי מעצבנים ששמעתי בחיים שלי. אבל במקום להעיף לה כאפה במקום, פשוט גלגלתי עיניים וחזרתי לשבת.
כולם התחילו לדבר ביניהם; חלקם שמרו על השקט, חלקם צרחו והשתוללו… ובמוחי עברה רק מחשבה אחת- למה?
למה אנחנו מחכים לדבר שלא בטוח שיקרה? למה אני מגינה על זה כל כך?

פתאום נשמעה דפיקה בדלת.

כולם היו המומים. אפילו אני. אחרי שעתיים וקצת פתאום מגיעים?… אולי זה לא הם? או שכן???
פתחתי את הדלת בהתרגשות. והנה! הם עמדו שם! אחדות הביאה איתה את שלום! סוף סוף!
מרוב בלבול, שכחתי שזאת מסיבת הפתעה, וסתם נעמדתי עם חיוך טיפשי על הפנים. מאחוריי שמעתי מישהו שמנסה להציל את המצב המביך ושר: "ה….יום, יום, הולדת, היום, יום, הולדת," וישר התחלנו לשיר איתו.
האורחים ניגשו וחיבקו את שלום (לא את אחדות, ח"ו, היא שומרת נגיעה……..) איחלו שפע ברכות והצלחה. שלום חייך ואמר: "עכשיו כשסיימנו עם קבלת הפנים, באתי טיפה רעב… יש כיבוד?"
ואז- קלטתי.
שולחן האוכל נותר ריק. אין כיבוד לילד יום ההולדת. העוגה נגמרה, הביסלי, הבמבה ואפילו הטופי המגעיל הזה שנדבק לחיך- פשוט טרפו את הכל!
הסתכלנו אחד על השני בחוסר אונים, ואחד האורחים אמר: "עזוב אותך שטויות! בכל מקרה יש מוזיקה ואתה תוריד את כל מה שתאכל… בואו נשים שירים". הוא התקרב לרמקולים בזריזות רק כדי לגלות שהבעיטה שלי הרגה סופית את המכשיר. הרמקולים התקלקלו.
חשבתי שני דברים: א. מדהים איך שהבעיטה שלי גמרה רמקולים ואני מבריזה מכל שיעורי הספורט, ב. מה עושים?! אין כיבוד, אין מוזיקה, אין שום דבר!

שלום היה נראה טיפה מאוכזב. ואז הצעתי בשנייה האחרונה: "מתנות! נוכל לפתוח מתנות!".
המתנות שהוסתרו מתחת לשולחן כבר… נפתחו? הרמתי את ראשי וחיפשתי תשובות… עד שאחד מהאורחים לחש לי: "חלק מהאנשים שהלכו רצו לקחת את המתנות שקנו ולהחזירם לחנות, לכן היו צריכים לפתוח את העטיפות ולגלות מה שלהם…"
באותו רגע, איבדתי את העשתונות. התחלתי לצרוח על כולם! על מדליקות הרמקולים, זללני הביסלי ומחריבי המתנות. לא ראיתי בעיניים מרוב כעס שפשוט אכל אותי, ובאותו רגע כאילו התעלמתי מהנוכחות של שלום ואחדות.
אחרי שהוצאתי את כל הזעם, נרגעתי ונשימתי חזרה סדירה.
הסתכלתי על שלום. הוא היה נראה מאוד מתוסכל…
"הייתי בטוח שהיה לכם מספיק זמן להתארגן…"
"אתה ידעת???" כולם שאלו בפה אחד. "אז למה לא הגעת קודם?! ידעת שאנחנו מחכים פה, היית צריך להזדרז!"
"נכון, אבל ביקשתי מאחדות שלא תענה לפלאפון ונתעכב כדי לתת לכם זמן להתחבר אחד לשני, להכיר, כי ברגע שאני אגיע- כל הכיף יהיה מובן מאליו. תצאו מהדלת בלי שתכירו אחד את השני ותתלו את כל המסיבה עליי. אבל אחרי שראיתי את מה שעבר כאן הבנתי שלא הקצבתי מספיק זמן."
"בדיוק" אחדות אמרה "ואל תחשבו שלא ראינו את השיחות שלא נענו, רצינו לוודא שהכל מוכן ואתם מרגישים הכי בנוח. אחרת מה שווה מסיבה כזו ענקית עם כל כך הרבה אנשים? שבקושי נזכור פרצופים ונעבור על מסיבה כזאת כעוד סתם אחת?"
באותו רגע הבנתי מה המטרה האמיתית של לחכות. לחכות זה לא אומר לסיים משימות ולשבת בחוסר מעש. לחכות זה להיות אקטיבי כל הזמן. לקדם את המצב בכל יכולתך- ותמיד אתה יכול יותר משאתה יודע. אולי היינו בבית במשך שעתיים וקצת, אבל, אפילו לא לרגע חיכינו באמת.