אתה שונא אותי

"אתה שונא אותי."אני אומר, וזאת לא שאלה.
אם הייתי צריך לחושב מה זאת, אז זאת הייתה האשמה, והוא לא מחאה עליה.
"לעזאזל." אמרתי משקלטתי שצדקתי, וכמה שרציתי לטעות.
לא יכולתי לעמוד במקומי, והרצפה במקום הזה הייתה כל כך רעועה, עד שממש פחדתי לזוז, אבל זה לא שינה כרגע, כי כל מה שרציתי היה להתרחק משם.
אם הוא לא היה שם את ידו על כתפי באותו הרגע, הייתי הולך משם. הייתי הולך ולעולם לא חוזר.
"אני לא שונא אותך." הוא אמר, קולו שקט, ואצבעו מונחת תחת סנטרי בכדי שאהיה חייב להביט בו.
לעזאזל, הייתי צריך ללכת, להפנות לו את גבי ולעולם לא להסתכל חזרה, אך משהו בעיניים האלו, גרם לי לטבוע, גרם לי רצון לטבוע.
"באמת?" אני שואל, פי יבש והמילים כמעט ולא יוצאים מפי.
"כן." הוא עונה, ונראה כי הוא חושב כיצד להמשיך.
"פשוט,"הוא עוצר לרגע."העיניים שלך פשוט מפחידות אותי."
הוא אמר, וגירד את עורפו במבוכה.
"מה?" אני שואל, לא בטוח מה אני אמור לעשות עם המידע הזה, אבל אני יודע שלא הקלתי עליו כי העיניים ה"מפחידות" שלי המשיכו להביט אליו.
"העיניים שלך," הוא אומר."הן מביטות ישר דרכי, דרך הנשמה שלי, וזה מפחיד אותי."
הוא עונה, לי ועיניו אינן מסכימות לפגוש בשלי.
"זאת הבעיה היחידה שלך איתי?" אני שואל ותופס בידו, עיניי לא נעוצות יותר בפניו, אלא מביטות בידו, בוחנות כל צלקת וכל פצע על ידו.
"לא." הוא עונה חיוך מופיע על פניו.
"אני גם מחבב אותך הרבה יותר מידי." הוא עונה, קולו נשמע בטוח, אך יש היסוס קל מאחוריי עיניו.
"ומה רע בזה?" אני ממלמל מתחת לאפי, למרות שנאי יודע שזה בטח נורא עבורו.
"שום דבר, זה נפלא."