אהבה זו לא אגדה פרק 24

אני מצטערת אבל הפרק הזה די קצר, כי לא בדיוק היו לי רעיונות. אם היו לפחות 5 תגובות, יש מצב לפרק יותר ארוך בערב :) אפילו שזה קצר, מקווה שתהינו מהפרק :)

-נקודת המבט של אן-

"מה?" מצמצתי.
"רגע, את אמרת הרגע שהוא נישק בחור?!" מור ניסתה לוודא.
אמה הנהנה.
"את בטוחה שזה היה בחור? אולי זאת סתם הייתה בחורה עם שיער קצר?"
"מור," אמה משכה באפה. "אני בטוחה בזה. כמה שזה כואב לי, אני לא מאמינה שהוא לא סיפר לי את זה." דמעה קטנה חמקה והתגלגלה על לחייה.
אני עדין הייתי בשוק. ירון? כזה? זה לא נשמע הגיוני.
"תקשיבי, אני מצטערת." אמרתי לבסוף. "אבל הוא כנראה לא הבחור בשבילך אם ככה. את עוד תמצאי את האביר על הסוס הלבן." ליטפתי את כתפה.
"תודה, אן." אמה חייכה אליי חיוך עקום. "אבל העובדה שהוא לא סיפר לי גורמת לי להרגיש רע. לא הייתי כועסת או משהו, אבל זה שהוא הלך מאחורי הגב שלי… זה מה שמעציב אותי." היא קינחה את אפה ומחתה שביל דמעות מפניה.
"את תמיד יכולה לדבר איתו," הציעה מור. "אולי הוא יגיד לך למה הוא עשה את זה."
אמה משכה בכתפיה. "אני לא יודעת."
זה היה כל כך כואב לראות אותה ככה, עצובה, אבודה, מאוכזבת.
"הי, יש לי רעיון." הערתי. "אולי נבלה ביחד? רק שלושתנו. נלך לקניות, נדבר, נבלה. אולי גם תעזרו לי להתארגן לדייט שלי עם אלכס."
אמה הביטה בי, וניצוץ ישן חזר לענייה. "אמרת קניות?"

"לא, אן. זה לא מה שלובשים לדייט." אמה לקחה את הקולב מידי והחזירה אותו למקום.
"מה רע בזה?" התלוננתי.
"את לא יכולה ללבוש חולצה פשוטה לדייט!" אמה התעקשה.
"אבל זה עולה 150 שקל! מה פשוט בזה?"
"זה זול! אני יכולה למצוא חולצה כזאת ב500!"
"לא כולם עשירים כמוך." אמרתי לאמה.
"טוב, הבנו. " מור התערבה. "בואו נלך למקום אחר, אולי נמצא שם משהו שימצא חן בעניי שניכם." היא גררה אותנו לחלק אחר של החנות.
"מצאתם משהו?" שאלתי אותם אחרי כמה דקות של חיפושים כושלים.
"מה עם זה?" אמה הראתה לי שמלה עם צבע צעקני, ולדעתי זה יראה יותר מדי מחשוף.
"לא." הנדתי בראשי.
" ומה את חושבת על זה?" מור הראתה לי חצאית ארוכה וחולצה בלי כתפיות. נחמד, אבל לא ממש הסגנון שלי.
"לא אהבתי כל כך." משכתי בכתפיי.
מור ואמה הראו לי מבחר בגדים, משמלות עד ג'ינס, אבל שום דבר לא היה מוצא חן בעניי.
"אוף!" נאנחתי אחרי שמדדתי שמלה ארוכה שכמעט נפלתי שניסיתי ללכת בה. "למה אני לא מוצאת כלום?" התלוננתי וישבתי על שרפרף קטן שניצב ליד תאי המדידה.
"אנחנו תמיד יכולים ללכת לחנות אחרות." אמה הציעה.
"אולי…" נאנחתי. בדיוק שקמתי להחליף לבגדים הרגילים שלי, משהו תפס את תשומת לבי בזווית עיני.
סובבתי את ראשי והבטי בשמלה הלבנה והפשוטה שניצבה על קולב בקצה החנות, במקום שכמעט ואי אפשר להבחין בו.
"בנות," אמרתי. " נראה לי שמצאתי משהו…"

"זה מהמם!" אמה קראה בהתרגשות שהביטה בבואתי במראה.
"זה נראה מעולה עלייך!" מור התרגשה גם היא.
הבטי בבואתי שלי, ובחנתי את השמלה. שמלה לבנה ופשוטה, החלק העליון מקושט בבד דמוי תחרה, וחלקה התחתון מגיע עד הברכיים. נחמד, עדין, צנוע, ועדיין מחמיא.
"זה פשוט מושלם." הסכמתי.
"לגמרי." אמה ומור הסכימו איתי.
"נראה לכם שאלכס יאהב את זה?" שאלתי והסתובבתי קצת מול המראה.
"יאהב?" אמה צווחה. "או יתאהב בזה! זאת ה-שמלה." היא החוותה על השמלה.
"מור?" פניתי אליה.
היא הנהנה.
"אוקי, אני לוקחת אותה!" התרגשתי וחזרתי לתא המדידה להחליף לבגדי הרגילים.

"אני בבית!" קראתי וסגרתי את הדלת אחרי.
שמעתי משהו מתרסק על הרצפה, ואז ראיתי את ליאורה רצה במורד המדרגות. "אנבל! את כבר בבית?"
"כן. הכל בסדר? מה נפל?" שאלתי מבולבלת בעודי הולכת אל עבר המדרגות.
"לאיפה את הולכת?" היא שאלה שרגלי דרכה על המדרגה הראשונה.
"לחדר שלי." עניתי כמובן מאליו.
"למה?" היא שאלה.
הרמתי את השקיות בידי.
"תביאי לי את השקיות, אני ישים אותם בחדר שלך." ליאורה ירדה אליי.
"לא, זה בסדר, אני ישים אותם בחדר. את לא חייבת." ניסיתי להרגיעה אותה.
"אני מתעקשת." היא חטפה את השקיות מידי. "פשוט שבי בסלון, ותראי טלוויזיה או משהו." היא סימנה לי ללכת ועלתה במהרה במדרגות.
מה קורה לה? בזמן האחרון היא התחילה להתנהג נורא מוזר. לחוצה ומסתורית, לא עונה לי על שום שאלה, ותמיד מתעקשת שאני לא יעלה למעלה, או אסרה עלי להיכנס למטבח.
ירדתי למטה והתיישבתי על הספה, פותחת את הטלוויזיה וצופה בתכנית ששודרה בערוץ.
אחרי חצי שעה של צפייה, ליאורה חזרה למטה.
"היי." היא אמרה.
"היי." החזרתי לה והמשכתי לצפות בטלוויזיה.
"אז איך היה עם הבנות בקניות?" היא שאלה. "מצאת משהו?"
"כן, מצאתי שמלה מושלמת לדייט שלי עם אלכס." עניתי לה. "רק חבל שזה ביום הולדת שלי. הייתי מעדיפה לבלות כאן איתכם."
"כן…" היא אמרה בשקט.
חזרתי לצפות בטלוויזיה, וליאורה שתקה.
"תגידי," היא אמרה אחרי כמה דקות. "אם, סתם שאלה, מישהו היה מתכנן לך… אני לא יודעת, מסיבה הפתעה, את תאהבי את זה, תשמחי, משהו?"
"אה…" לא הבנתי למה היא שואלת את זה. "כן, ברור שאני אשמח. אם מישהו יעשה לי את זה, אני מאוד יעריך את זה."
חיוך התנוסס על פניה.
"מה?"
"לא, כלום." היא ניסתה למחוק את החיוך מפניה. "פשוט… נזכרתי במשהו מצחיק."
"אוקי…" הפניתי את ראשי בחזרה למסך, וליאורה הנרגשת חזרה למעלה.
אין לי מושג מה זה היה עכשיו, אבל הי, לפחות מחר יש לי יום הולדת… ודייט.