Back from the Ashes פרק 24: פתיל קצר

ביום שלמחרת החלטתי להפתיע את ריין להגיע לעבודה שלו בערב. הוא עבד משרה חלקית במאפייה . כשהגעתי לעבודה שלו השעה הייתה כבר אחרי 10 בערב. המקום שהיה בדרך כלל מלא באנשים היה עכשיו ריק לגמרי. כשנכנסתי שמתי לב שאיש לא עומד מאחורי הדלפק אך ידעתי שריין עדיין נמצא שם.
צלצלתי בפעמון הקטן שעל הדלפק כמה פעמים ואחרי כמה שניות יצא ריין מהדלת שהובילה למטבח. הוא לבש ג'ינס וחולצה כחולה כהה מתחת לסינר לבן. שערותיו היו מרוסנות על ידי רשת קטנה ולא הזדקרו באופן המבולגן הרגיל שלהן. הוא היה מלוכלך כולו מקמח. צחקתי בתגובה למראהו. הוא רק חייך אליי.
הוא הוריד את הסינר בתנועה מהירה ויצא מאחורי הדלפק. "זאת הפתעה נעימה " הוא מלמל תוך כדי חיבוק. צחקקתי "חשבתי לחסוך לך את השעה וחצי נסיעה באוטובוס"
"כמה נחמד מצידך . תני לי רק לסיים פה ונצא" הוא חזר במהירות למטבח , לוקח את הסינר איתו.
אחרי כמעט חצי שעה הוא יצא מהמטבח. הוא כבר לא לבש את הסינר ושערותיו חזרו למראה הטבעי שלהן. הוא החזיק ביד אחת את מעיל העור המזוייף שלו ולבש אותו אחרי שיצא מאחורי הדלפק. הוא הניח יד אחת סביב כתפי, מצמיד אותי לגופו ומוביל אותנו ליציאה . אחרי שהוא נעל את הדלת והפעיל את האזעקה ,עשינו את דרכינו לעבר המכונית שלי.
נכנסתי למושב הנהג וריין התיישב במושב הנוסע לידי. בזמן שנהגתי הוא תפס את ידי, משלב את אצבעותינו ומנשק את גב יד בעדינות. גיליתי שלמרות העובדה שידיו ושפתיו היו יבשות המגע שלהן על עורי היה נעים. מצאתי את עצמי מחייכת ומצחקקת. מזווית עיניי יכולתי לראות שגם הוא מחייך. אהבתי לראות אותו ככה . אהבתי את העובדה שהחיוך העיר את פניו.
במשך כמה שניות אף אחד מאיתנו לא דיבר אבל הרגשתי את מבטו על פניי.
"ריין?" מלמלתי , מרגישה כאילו יש לו משהו להגיד לי .
"את באה מחר ?" הוא שאל , קולו שקט.
הרמתי גבה "באה לאן?"
"התחרות באיגרוף" הוא הזכיר לי . נאנחתי. התחרות. לא יכולתי לסבול את זה שהוא השתתף בדברים מהסוג הזה . נכון, ידעתי שהוא מתאגרף מעולה אבל בכול זאת לא אהבתי להיות שם . האלימות והאגרסיביות הזאת של המתחרים הפחידה אותי.
"את לא חייבת אם את לא רוצה " הוא מלמל
נאנחתי שנית. " זה לא זה . אני פשוט… דואגת . מה אם יקרה לך משהו?" הסתכלתי קדימה על הכביש אבל שמעתי אותו מגחך. ידעתי שחיוך עלה על פניו.
"לא יקרה כלום " הבטיח
"איך אתה יכול להיות כ"כ בטוח? אתה מתאגרף טוב אבל יש עוד מתאגרפים טובים" קולי רעד קצת ושאלתי את עצמי אם הוא שם לב .
"את יודעת מה ? אני לא יכול להיות בטוח אבל אני באמת רוצה שתגיעי לעודד" קולו היה רך. הוא בטוח שם לב לרעד בקולי ממקודם. לעזאזל.
הוא הניח יד בעדינות על ידי , הרים אותה ונישק במהירות.
"אין לך מספיק מעודדות שם ?" שאלתי , מנסה לשנות את הכיוון של השיחה ולהחליף נושא לכל דבר חוץ מהתחרות.
הפעם הוא נאנח "הן לא מעניינות אותי. אכפת לי רק ממך, אבל אם את לא רוצה להיות שם את באמת לא חייבת להגיע. אני אבין. אני לא רוצה ללחוץ עלייך לעשות משהו שגורם לך להרגיש לא בנוח"
עכשיו כבר הגענו לחניה מול ביתו. זזתי כך שיכולתי לראות את פניו. הוא החזיק בידי ושיחק באצבעותיי בהסיח דעת.
שתקנו במשך כמה שניות עד ששברתי את הדממה " למה אתה בוחר להשתתף דווקא בספורט כזה אלים?" מלמלתי, קולי לא עולה על לחישה.
שתקנו שנינו במשך כמה דקות, מסתכלים על האצבעות השלובות שלנו.
"אתה אף פעם לא סיפרת לי איך נכנסת לאיגרוף" אמרתי , מרימה את ראשי ומסתכלת על פניו. הוא לא אמר כלום במשך שניות אחדות ורק הסתכל בעיניי.
"כשאריאנה וגו'ש לקחו אותי מהבית יתומים היו לי בעיות התנהגות קשות. היה לי פתיל קצר וכעסתי על כל העולם בלי שום סיבה . במקום לשלוח אותי חזרה לבית יתומים כמו שעשו זוגות לפניהם ג'וש ואריאנה החליטו לנסות לעזור לי. ג'וש התחיל לעשות איתי ריצות בחמש בבוקר והם רשמו אותי לקבוצת לפוטבול. בהתחלה התלוננתי אבל למדתי לאט לאט לאהוב את זה. בגיל 12 ראיתי סרט על מתאגרפים בבית ספר והחלטתי שאני רוצה לנסות . באתי לאריאנה וג'וש עם הבקשה והם הסכימו. עכשיו אני לא רואה את עצמי בלי זה . ככה אני מוציא עצבים ונרגע. זה משהו שאני אוהב ואני טוב בו. "
הוא חייך אליי את החיוך העקום שלו ואני נישקתי את לחיו. "תודה שאתה משתף אותי "
הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי . יכולתי להרגיש את החיות בבטני רוקדות . "לילה טוב אהובה " הוא אמר כשהתנתק ממני. הוא נישק את שפתיי בעדינות לפני שיצא מהמכונית.
כל הדרך חזרה הביתה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה כמה שאני אוהבת את מגע שפתיו על שפתיי.