המחוג תמיד זז הקדמה

הרחובות התמלאו במהירות, כול האנשים בעיירה יצאו מבתיהם כדי לראות את המקרה המזעזע.
כול היער בקצה העיירה נשרף , כשראשון האנשים הגיע. הוא הביט בתדהמה, אם כי לא בשרפה
אלא במשהו אחר. בעוד עוד אנשים מגיעים ומסתכלים יחד איתו, במרכז השרפה עמד בן אדם בגבו אליהם.
הוא רק עמד שם ובכה, ודמעותיו הנופלות גרמו ליקום עצב והיקום בכה יחד איתו.
באותו זמן בכול שנה,דקה,שנייה,שבוע,חודש. נשמע בכי, בכי קורע לב המגיע מדבר אחד.
מהאדם העומד באמצע היער השרוף ובכי היקום והזמן נגרם מדמעותיו הנופלות שמפזרות גרגירי חול מעל פני האדמה. הוא רק עמד שם מחה את דמעותיו והמשיך ללכת וקול בכיו נשמע עד לכוכבים ומעבר.