אני שלך, אתה לא שלי?

אני כל כך מפחדת שזה מעלה לי דמעות.
דמעות של כאב.
מהסוג שאת כבר לא יכולה להחזיק אותן בתוכך ואת מתייפחת בקולי קולות.
אני שלך וזה הכל?
אתה לא שלי,
סתם מדבר.
כואב לי, כל כך כואב לי.
למה אני כזאת קלה? למה אני נותנת את לבי לכל אחד שמבטיח לי שהוא שלי והוא אהובי?
מתי הסיוט הזה כבר יגמר?
לפנייך.. הייתי קרה וקשה.
כבר נפגעתי בעבר.
זו הסיבה שהייתי כל כך קרה וקשה להשגה.
ואתה.. איכשהו חיממת את לבי וריככת אותו.
נפתחתי אליך.
ועכשיו.
אני שלך.
אבל אתה לא שלי.. ממש כמו תמיד.
הסיפור שחוזר על עצמו,
הכאב הצפוי.
אך כואב במידה שווה כל פעם מחדש.
כל כך נמאס לי.
כל פעם מחדש, אני מבטיחה לעצמי שאני לא מכניסה אף אחד ללבי.
וכל פעם מחדש, איכשהו.. ברגע שמישהו פותח את זרועתיו כדי לחבק את נשמתי, אני אומרת לעצמי בראש "אני רק אבדוק, אבל לא אתן! לא את עצמי ולא את לבי!!" ואינה.
כמו תמיד, אני עושה את ההפך הגמור.
אני שלך.
אף אחד לא שלי..
יש רק פתרון אחד, איך לסיים את הכאב.
ונראה לי שכולם יודעים על מה אני מדברת.