לא להסתכל על העבר- פרק 22

פרק 22-

-מנק' המבט של סול-
עדיין החזקתי את המכתב בידי, הידיים שלי רעדו, דמעות קטנות ומלוחות נפלו על רגליי החשופות.
"אני..לא..מאמינה." גימגמתי בין מילה למילה.
בראשי התרוצצו כל כך הרבה מחשבות, מה עם..ההורים שלי? מה איתם? מה קרה להם?
"אחותי.." קולו של הייס רעד.
"די. בבקשה די!" צרחתי בכל כוחי, למה הוא הסתיר את זה ממני? למה הוא לא אמר לי? אני רוצה לדעת מה עם ההורים שלי!!
"מה. עם. ההורים. שלי?" הדגשתי כל מילה בכעס.
"אני לא יודע." התחמק במהירות.
"אני הולכת, אל תחפש אותי." אמרתי בקרירות וצעדתי לעבר הדלת, מורידה את הידית.
"סול…" עצר אותי הייס.
"מה." אמרתי באדישות, אפילו לא מסתובבת לעברו.
"תסתכלי עליי." ביקש בעדינות.
"די. אוקיי? די!" אמרתי. "תעזוב אותי בשקט!" המשכתי צועקת בקולי קולות.
לא יכולתי, לא יכולתי לשלוט על עצמי. הכעס התגבר יותר ויותר. הם פאקינג שיקרו לי.
"סול." הוא נאנח באיטיות.
"הייס." חיקיתי אותו.
"ביי!" אמרתי מורידה את הידית במהירות, יוצאת מהבית וטורקת את הדלת מבלי לתת לו להגיב.
הלכתי ברחוב המוכר, הרחוב של הילדות שלי. לפתע קיבלתי כאב ראש חזק.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ישבתי על השטיח השחור, משחקת בצעצועיי. לפתע שמעתי את הדלת נפתחת, בחור חסון וגבוהה נכנס.
"סולי." לחש וליטף את פניי.
"אני צריך שתדעי שאני תמיד אוהב אותך, תמיד תיהיי בלב שלי." לחש ונשק ללחיי.
"גם אני אותך." מילמלתי בקולי הילדותי.
"אני תמיד אזכור אותך." אמר. "נתראה מתישהו, בעתיד, שתיהיי ילדה גדולה. ותביני את כל הסיבוך שנוצר, ובעיקר תגלי את האמת.." לחש לאוזני, מלטף את שערי ברכות.
"ביי." אמרתי, ממשיכה לשחק בצעצועי. לא מבינה מה הולך כאן.
"ביי סולי." אמר מחבק אותי חזק, ויוצא במהירות מהבית הקטן.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"איה!!" צרחה חזקה נפלטה מפי.
ראשי החל לכאוב בצורה מהירה, הרגשתי את גופי ללא שליטתי. הרגשתי שהוא נחלש לאט לאט, ניסיתי ללכת. קמתי, והלכתי כמו שיכורה. החזקתי את ראשי, מנסה להתעלם מהכאבים החדים שפילחו את ראשי. הרגשתי את עייני נעצמות באיטיות. גופי החל להיות קל מרגע לרגע, לא הרגשתי תחושה בכל גופי.
מילמלתי דברים לא ברורים, ניסיתי לצעוק, אבל זה לא עבד.
הרגשתי את גופי נחבט ברצפה, עיניי נעצמו באיטיות, וראיתי רק שחור.
עיניי נפתחו ממש בקטנה, ראיתי דמות מולי. לא הבנתי מי עומד מולי. מי זה?
"מי זה?" מילמלתי כשמבפנים אני צורחת מכאבים.
"סול. זאת את?" אמר/ה הדמות שניצבה מולי. היא לבשה שחור, את פנייה וגופה חיסו בגדים שחורים. לא ידעתי אם זאת בחורה או גבר.
"כן. מי אתה?" אמרתי.
אך תוך שנייה עיניי נעצמו. ולא יכולתי לדבר יותר, הייתי סקרנית נורא.
מי זה? מי הבן אדם הזה? אני חייבת לדעת.