בית הספר למוטנטים – פרק 2

"אני לא הולכת" צעקתי על מגנטו
"את כן,עכשיו לכי לארגן מזוודה מיד זואי " אמרה אמא
"לא אמא זה לא פייר ,לא שאלתם אותי אפילו" אמרתי ודמעות בעייני
"לא משנה מה את חושבת זואי,תזיזי את הישבן העצלן שלך ולכי לארגן מזוודה" צעק עלי מגנטו.
"בסדר רק אל תצעק" אמרתי והסתובבתי לכוון הדלת אבל מגנטו עצר אותי "מה עכשיו?" שאלתי
"תתקלחי כי את די מסריחה משיעור ספורט" אמר וצחק והורי הביטו בו והוא הפסיק.
יצאתי מין החדר בכעס ועליתי במדרגות לחדרי הגדול.
הלכתי לאורני הענקי וזרקתי את כל הבגדים והנעלים לשני מזוודות גדולות.
הכנתי גם מזוודה בנונית אם כל האביזרים שיש לי [ויש לי הרבה] וכמובן איפור.
לאחר מכן הלכתי להתקלח כי אני מסריחה משיעור ספורט ואלוהים יודע ממה.
סיבנתי את גופי טוב-טוב ולאחר מכן חפפתי את שערי הארוך,שטפתי את הסבון מגופי ושערי ויצאתי
כדי להתייבש,התזתי על עצמי בושם של אמור אמור ודורדורנט בריח ורדים.
יצאתי מה החדר האמבטיה שלי והלכתי לכוון המיטה שם הנחתי בגדים.
לבשתי שורט גינס שחור בגזרה גבוהה,גופיית סבא לבנה וחולצה מכופתרת פתוחה משובצת באדום שחור וכמובן אולסטר האדומות המדהימות שלי.
לאחר מכן שמתי עגילי פייס ואליקס נוצץ וחישוקים קטנטנים בחורים הנוספים של האוזן ולאחר שסיימתי הלכתי לפינת האיפור ומרחתי שפתון אדום עדין ושמתי עיפרון עיניים שחור.
וכשסיימתי להתארגן ירדתי למטה אם ניחוח מדהים ומזוודות ששוקלות יותר ממני.
ראיתי את מגנטו ליד הדלת היציאה מביתי והורי עומדים לצידם ומדברים.
כשהוריי ומגנטו שמו לב שירדתי הם הפסיקו לדבר והביט בי.
"אני מוכנה פריק"[הכוונה למגנטו] אמרתי בציניות והוא הסתכל עליי
"זואי איך את מעזה לדבר ככה על בן אדם מבוגר ממך" אמרה אמא בכעס
"זה פשוט בא לי בטבעי א-מ-א" אמרתי ואת המילה האחרונה מרחתי
"מתי תביני שזה בשבילך זואי" אמר לי אבא בעוד שאמא בוכה
"טוב סליחה,סליחה" אמרתי והלכתי לכוון מגנטו ואמרתי "מרוצה עכשיו?"
"כן מאוד רק חבל שלא ירדת על הברכיים ואמרת את זה,זה פשוט היה יכול להיות משעשע יותר"
אמר וחייך חיוך ספקני על פניו
"רואה אמא,לזה את קוראת אדם בוגר?" אמרתי בנימה עצבנית
"הוא צוחק איתך זואי" אמרה אמא בחיוך והביטה במגנטו שחייך גם הוא
"טוב הולכים פרינססה?" אמר מגנטו
"קוראים לי זואי דבר ראשון ודבר שני תדבר אליי יפה מ-ג-נ-ט-ו" אמרתי
הוא צחק וכשבאנו לצאת הוריי עצרו אותנו וחיבקו אותי חזק ואמרו "נתגעגע עלייך זואי'לה"
"אני יבוא לבקר" אמרתי ודמעות בעייני "וחוץ מזה האיפון איתי אז תתקשרו אליי בכל עת"
אמרתי וחייכתי אליהם והסתרתי את העצב
הם חייכו והגישו לי מתנה הם פתק קטן.
פתחתי את הפתק הקטן וקראתי אותו,היה כתוב "אוהבים אותך מאוד ילדה יקרה שלנו
מקווים שתאהבי את המתנה"
עצרתי את הדמעות שאיימו לצאת ופתחתי את המתנה.
היה בה צמיד כסף אם אבן תכולה חלקה ונוצצת בצורת שושנה ומין אליפסה כסף
שמוצמדת לה אם הקדשה "לזואי,ביתנו היקרה".
בכיתי,דמעות זלגו בעיני ללא הפסקה לבסוף הם פסקו ואמי אמרה
"זה השרשרת שהייתה לך כשבאת אלינו שהיית קטנה"
"אבל זה צמיד….." אמרתי והיא צחקה "כי זה היה שרשרת שהיית תינוקת ועכשיו גדלת"
אמרה וכולנו צחקנו.
לבסוף אבא שלי הגיש לי כרטיס אשראי והוסיף "למקרה הצורך בלבד!"
"בסדר בסדר" אמרתי להם והם נשקו למצחי.
נופפתי לשלום ונכנסתי למכונית מפוארת שחורה שלקחה אותי ואת מגנטו לפנימייה.
כל הנסיעה חשבתי על הורי המאמצים ועל הורי הביולוגים שלעולם לא פגשתי,
תבינו שהייתי קטנה מגי וגו'רג מצאו אותי על סף ביתם אם שמיכה סגלגלה קטנה
שכיסתה חצי מגופי הקטנטן והשברירי והם אימצו אותי לליבם.
לאחר שהגענו לפנימייה מגנטו עזר לי להוציא את המזוודות מין המכונית השחורה.
לאחר מכן סחבתי את שלושת המזוודות. ועצרתי ליד השער הגדול והאפור שעליו היה שלט
"ברוך הבא לפנימיית הבנים למוטנטים"
"מה?!?" צעקתי ומגנטו שאל "מה קרה זואי?"
"זה פנימייה שיש בה רק בנים?"
"כן שכחתי לציין את זה….." אמר מגנטו