יומנו של צייד הצללים 2

טוב, אז רשמתי שלושה סיפורים קצרים ביום אחד. אז בטח שברתי שיא בהתמכרות ספרותית. זה לא אומר שאני באמת מכור, אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה, גם אם אני צריך לקום מחר בשמונה ועוד מעט כבר אחת.
אבל ברצינות זה כיף. מקווה שתאהבו, ואם כבר אהבתם, תנו ביקורת ותמליצו לחברים (אני לא מאמין שאני מדרדר לרמת הבקשה לתגובות ברשת אבל אולי יש כאלה שיאהבו את הסיפורים שלי ופשוט לא נתקלו בהם [הכל בשבילכם] אז אני מנסה לפרסם את הסיפורים שלי). the-one-and-the-only.

עמדתי בבית שלי, מדבר קצת עם ההורים שלי, כשפתאום הרגשתי כאב פתאומי. התרסקתי על הרצפה ושמעתי את אימא שלי צורחת ואת אבא שלי שם יד על הכתף שלי. הכאב גבר לרגע ואז נעלם, והחלקתי אל החשכה.
התעוררתי מזיע, ושלחתי את ידי אל אקדח הנורים שלי. אבל למזלי שום דבר לא הופיע, זה היה רק חלום. בדקתי את השעה. חמש בבוקר, לא טוב. חזרתי לישון, וישנתי ללא הפרעה עד השעה שמונה, ואז השעון העיר אותי ויצאתי לעבודה.
בזמן שעליתי על האוטובוס ראיתי את ג'ף לידי, אבל לא אמרנו מילה, חוקי החברה, וחיכינו עד שהגענו למשרד.
"אז…" אמרתי, כשלבסוף נכנסנו אל בניין הקומות הגדול "מה חדש?"
"אין שום תיק חדש אם זה מה שאתה שואל."
"הממ… חרא. פעם הם הסתובבו בכל מקום, כל הארגונים הגדולים ממש שחטו אנשים, ועכשיו פעם בשבוע אתה חוקר רצח של איזה אפס מהסמטאות האפורות, שבסוף מסתבר שהרג את עצמו מרב שעמום."
"בן אדם צריך לשמוח כשהוא שומע שכמעט ואין רציחות או פשעים באזור."
"טוב, הבן אדם הזה כנראה לא עובד בלחקור את הרציחות האלה אם הוא שמח מזה."
נכנסנו למעלית, וירדנו לקומה התחתונה ביותר.
עד לכאן יש כמה דברים שאתם צריכים לדעת. ביקשתי אישית שכל השמות בסיפור שלי ישונו כדי להגן על הזהות של האנשים האמיתיים. אני לא יודע איזה שמות הם מתכננים לכתוב לכם, אבל אל תאשימו אותי אם יש לי חברים עם שמות משונים.
דבר שני, כשאתה עובד כשוטר, אתה מתחיל לפתח ביטויים למקומות שונים, אז הנה המילים הנכונות: משרד- המטה המבצעי האזורי של ציידי הצללים, מוסתר בתוך משרד אמיתי.
סמטאות אפורות- אם אי פעם תראו את הסמטאות האלה, שיש בהן מדרגות חירום שלא יורדות עד הסוף לקרקע, ופחי אשפה אחד ליד השני כאילו שאחד לא מספיק, אל תכנסו אליהן, וזה אמור להספיק לכם לכרגע.
ארגונים גדולים-ארגונים שעובדים למען סחר בבני אדם, העברת מהגרים לא חוקיים(יצורים שלא מורשים להיכנס למקום מסוים עקב חשש מקרבות עם יצורים אחרים ששם.), גניבה ובקיצור כל מה שאנחנו קוראים לו לא חוקי.
חרא- אנשים פשוט כבר לא מתים כמו שהם מתו פעם.
כשלבסוף הגענו למטה, ריטה, מנהלת המטה, פנתה אלינו. "לונגבוטום, הארלי, טוב שאתם כאן. אתם מצוותים מחדש עם מייר. יש לנו תיק. אל תחייך ככה לונגבוטום, זה מבליט לך את השיניים. קדימה, עופו לי מהעיניים."
בת'אני מייר, שותפה לעבודה וחברה מאוד טובה שלי. שנינו וג'ף תמיד נחשבנו למצליחים באזור, למרות שיש הרבה יותר טובים מאתנו, אנחנו פשוט מפרסמים את עצמנו טוב יותר.
"נו?" היא שאלה כשנפגשנו.
"מה?" שאלתי.
"מה נראה לך שזה זה?"
"התיק?"
"אממ הממ"
"בת', תעשי לי טובה, לא ישנתי טוב, וכבר חודש לא היה לי תיק טוב. האמת היא שזה מעיר יותר מקפה. אז אולי פשוט תגידי לנו מה קורה?"
"אוקי, אם אתה לא יודע… " אמרה "יש לנו תיק רצח, צעירה, בלי יותר מדי סימנים שמקשרים אותה אם ארגון או יצור כלשהו, וזאת הבעיה. אף אחד לא מבין מה הרג אותה. אין שום סימן, לא פיזי ולא מנטלי, היא לא מתה מפחד, שום דבר לא הטריד אותה או הפחיד אותה גם לפני מותה, והרוח שלה אפילו לא מנסה למצוא את הרוצח."
עצרו הכול! כן, יש רוחות, לא, הן לא חיות, הן רק הקלטה של המחשבות החזקות ביותר של האדם, שבדרך כלל מופיעות לקראת מותו, והן נמשכות אל הרוצח ומנסות לפגוע בתודעה שלו עם סיוטים ותחושה של עיניים מאחורי הגב. מכאן המושג רדיפה של רוח. אוקי, אפשר להמשיך.
אחרי כמה דקות של נסיעה הגענו לבית קטן, שהיה נראה לי מוכר בצורה מחשידה, אבל לא היה בו שום דבר מיוחד.
נכנסנו פנימה וגילינו בית רגיל לגמרי, מסודר, בלי שום סימן למשהו אפל, ונראה תמים לגמרי, למרות שהתחושה שאני אמור לזהות את המקום רק גברה.
ואז נכנסו לסלון. כולו היה מלא בסממנים משטרתיים מיוחדים (כמו של משטרה, אבל מתורגם לכל שפה שאנחנו מכירים.), אבל זאת לא הייתה הבעיה. הגופה של הצעירה הייתה ישובה בכורסא, מחזיקה ספר, עם חיוך קפוא על פניה, בלי שום סימן לכך שהיא מתה חוץ מהעובדה שהיא לא נשמה, מצמצה, ונראתה חיוורת מאוד אחרי שהדם הפסיק לזרום בה, אבל גם זאת לא הייתה הבעיה.
הבעיה הייתה שהכרתי את הבחורה הזאת. זאת הייתה הארוסה שלי לשעבר, ג'סיקה.