עוברים דירה פרק 11

~נקודת מבט סילבר~
כבר הפסקתי לספור את הימים שלנו פה, והחלטתי פשוט להנות מהם. עכשיו, כשגרייס בבית החולים, אני נמצא שם רוב הזמן.
אני משוטט במסדרון בשעמום. גרייס ישנה בחדרה ולא רציתי להעיר אותה. אני לא מסתכל לאן אני הולך. עד שאפי מתנגש במשהו, ואני מגלה מולי את נינה, ואפה צמוד לשלי. היא כל כך נבהלה שהיא נפלה לאחור. אני תפסתי ביד אחד בידה הימנית וביד השנייה את גבה. והיא נפלה עליה. כשהיא ראתה שהיא לא על הרצפה ופקחה את עיניה, היא הסתכלה עליי, ואני הרגשתי כאילו אני נמס, מתפעל רק מזה שהיא מסתכלת עליי. אני מרים אותה למצב עמידה, אבל בלי לשים לב אני עדיין מחזיק בידה ובגבה. להפתעתי, היא לא לוקחת חזרה את ידיה, רק מביטה בי במבוכה ואז משפילה את ראשה בלחיים סמוקות. "אמממ… היי", אני אומר לבסוף ומשחרר אותה. היא מיד מרימה את מבטה ואומרת, "היי. באתי לראות אם גרייס בסדר". אני מרגיש שאני קצת מאוכזב, שהיא לא באה בשבילי, אבל השתדלתי שהיא לא תראה את זה. "היא בדיוק ישנה". היא מקמטת את מצחה ואומרת, "הבנתי. אז אני אלך".
"חכי", אני פולט ותופס בידה. היא מסובבת את ראשה אליי בשאלה. אני מריץ הראשי משפטים, ולבסוף אומר, "משעמם לי פה. תוכלי לארך לי חברה?", היא מהנהנת ואנחנו נכנסים.
"למה את ממשיכה לבוא, אם את אפילו לא חברה של גרייס?", אני שואל כשאנחנו מתיישבים. היא מחייכת ומשפילה את מבטה, "זה הזכיר לי את אחותי הגדולה. גרייס הזכירה לי אותה. היא כל כך חזקה ומרשימה, שזה גורם לי להעריץ אותה קצת. אבל אל תאמר את זה לאף אחד. וחוץ מזה…", היא מפסיקה לשנייה, ומרימה את מבטה אליי, "רציתי לראות אותך. אתה הרבה יותר שונה ממני. אני סתומה בלחץ, אני משתגעת, מתמוטטת, ואתה פה כל כך חזק, כמו גרייס. אתה יודע מה אתה עושה, ואתה לא סתם מתמוטט איפשהו ומתחיל לבכות עד שמישהו ימצא אותך, אתה יודע כמו… כמו בבית הספר, כשמצאת אותי". עיניה משוטטות על פניי. לא ציפיתי ממנה לפתיחות כזאת. גם אני מחליט להיות פתוח, "זה לא כל כך קל כמו שזה נראה. אני כן לפעמים הולך לצד, מוריד כמה דמעות, וחוזר כאילו הכל בסדר. הבעיה היא שלא הכל בסדר. גרייס שוכבת חסרת אונים על המיטה, אומרת שהכל בסדר, למרות שגם אותה אני מוצא לפעמים בוכה, ולא יודע מה לעשות", הכל נשפך ממני בכזאת מהירות, ואני לא מבין מאיפה זה בא לי. אני שוקע בכיסא וחושב, עד שאני שומע תזוזה קלה, ומוצא את נינה מחבקת אותי. אני מחייך ומחבק אותה בחזרה.
~נקודת מבט קרטר~
"אני חושבת שאשלי השתנתה", מכריזה בת'. אני כמעט מגלגל עיניים ומסתכל על אצבעותיי המעקצצות. מי כמוני יודע…
אולי הייתי קצת אכזרי? אני כבר מרגיש שאני שונא את עצמי, איך הייתי יכול להיות כזה אכזרי? אולי פשוט לא הייתי צריך לדבר איתה…?
"לא להסיק מסקנות מהר מדי, חמודה, היא פשוט ריחמה על גרייס", אומרת ג'ואן.
"היא צודקת, בת'", אני אומר. בת' נותנת לי מכה בראש.
"מכות! מכות!" צעק פיטר, וג'ואן שמה אוזניות, שמעה שיר בשם, "Angle with a shotgun". "סתמו, שניכם, תסתכלו על אשלי, יותר מקרוב, היא נראית לי נחמדה". הסתכלתי עליה מספיק מקרוב, רציתי לומר, אבל שתקתי. אשלי מקרוב נראית… פחות מחומצנת ומזויפת. יותר אמתית. עיניה הכחולות לא נראו כעיני קרח, אלא כעיניים חמות ואמתיות.
ואם לומר את האמת, מקרוב היא הייתה הרבה יותר יפה. לא הבחורה ללא הלב, החברה של הבחור הכי מבוקש ושונאת את החדשה שגנבה לה את החבר. היא הייתה הבחורה עם הלב הרחב, שכן, היא יודעת עד כמה היא נראית מזויפת, והיא שונאת את זה, והיא באמת שנאה בהתחלה את הבחורה החדשה, אפילו אם היא לא הכירה אותה, אבל היא למדה להכיר אותה.
החיסרון הוא, שהיא יודעת איך חייה מזויפים, אבל היא לא יודעת איך לשנות אותם.
"אני הולכת לבקר את גרייס. ג'ואן? את באה?", אומרת בת'. ג'ואן הולכת אחריה, אבל ברגע האחרון פיטר תופס בידה ומצטרף גם כן. נראה שהם שכחו ממני לגמרי, אז לפני שהם נועלים אותי בבית של פיטר, אני יוצא גם כן, אבל לא מצטרף אליהם. אני הולך הביתה. בדרך, מלפני, אני מבחין בשיער בלונדיני, קצת כהה, ועיניים קרות. אשלי. אני רואה שהיא מבחינה בי, והיא גם יודעת שאני הבחנתי בה, אבל היא משפילה את מבטה כאילו לא הבחינה בי. אבל נראה שהיא לא הסתכלה למטה בגלל זה- היא הסתכלה על באצבעות שלה, ואז החזירה את מבטה אליי. ובכל זאת, היא חלפה עליי כאילו כלום, עד שתפסתי בכוונה באצבעות עליהן הסתכלה ומשכתי אותה אחורה, שתסתכל עליי. הפעם היא השפילה את מבטה לרצפה בכוונה לא להסתכל עליי. השער שלה נפל על פניה, אבל בכל זאת ראיתי את עיניה. "את יודעת שאם מסתכלים עליך מקרוב העיניים שלך קצת אפורות?", אני שואל. היא מרימה את מבטה בפליאה ואני מחייך. זה נכון. עכשיו, כשאני מסתכל עליה שוב, אני רואה שיש לה קצת אפור בעיניים. היא מהדקת את שפתיה, כאילו סוף סוף מישהו מבחין בה, מהנהנת קצת ומנסה להשתחרר, אבל אני חזק ממנה. "זה יפה", אני אומר בשקט כאילו לעצמי, משפיל את מבטי ועוזב אותה, אבל היא לא הולכת. אני מרים את מבטי. היא מסתכלת על אצבעותיה שוב. הן רועדות. אני מסתכל חזרה על הרצפה. אני ישר מרים מבט לפניה, כשאני מרגיש שלוש אצבעות משתחלות במאמץ ובהיסוס אל תוך כף ידי המאוגרפת. אני פותח את היד קצת, כדי שיוכלו להיכנס, ואז סוגר אותן ועוטף אותן בעדינות באצבעותיי.
ואחרי חיוך היא חוזרת לעצמה.
"זה לא קרה", היא אומרת ועוזבת את ידי. אני מרגיש שאני כל כך שונא אותה אותה, שאני גם לא מנסה להתקרב כשאני אומר בשקט, "זה קרה, אשלי. אל תאמרי שלא היה לך טוב", וכדי לעצבן לעצבן אותה, אני מוסיף, "בשבילי, לעומת זאת, היה סיוט". לרגע עיניה מתרככות, אבל אז חוזרות להיות קפואות. אני מתחיל ללכת משם. אני לא מסתכל אחורה אבל עדיין מרגיש במבטה על גבי, על שערי, ועל שהיא מנסה לגרום לי להסתובב אליה. אני מתפתה להסתובב, לרוץ אליה ולחבק אותה, אבל אני ממשיך ללכת, עד שמבטה עוזב אותי, למרות שאני רוצה שהיא תמשיך להסתכל עליי.
אני מרגיש שהיא משגעת אותי.
~נקודת מבט סילבר~
אני מוציא את מחברת הציור שלי ומניח אותה על ברכיי, פותח עמוד חדש וריק. אני מחליט שוב לצייר את הכיתה. אני מתחיל לשרטט: אשלי עומדת הפעם ליד בת', בשורה השנייה. המבט שלה הפעם רך יותר ואומלל יותר. ליד בת' קרטר ומשלב זרועות בחיוך. גרייס מניחה יד על כתפו הקרובה, וכך גם על כתפה של ג'ואן, ומחייכת. ליד ג'ואן עומד פיטר, מסתכל עליה בהיסוס, אבל בחיוך. ליאו עומד במקדימה, בצד אחד של גרייס, ומסתכל עליה, כאילו היא הדבר היחיד שנשאר בעולם. דין גם עומד ככה, בצד השני, אבל גם פוזל לכיוון בת'. למעלה, בשורה האחרונה, שוב עומדים כל השאר. בפינה, בקושי אפשר להבחין, עומדים עוד שניים אחרונים- אני ונינה. אני נבהל ושוקע בציור בו זמנית כשאני מסתכל על שנינו. אפי שקוע בחיוך בתוך שערה, עיני עצומות, והיא מחייכת למצלמה כשידה על מותני וראשה על כתפי.
ואז אני מבין כמה אני רוצה את זה.