״הכיסא הלבן״

הכיסא הלבן
גרגירי החול כיסו את עדשות המשקפיים, החול דומם רטוב וגס, אני מנסה להתרומם ושוקעת, מתביעה אצבעותיי בחול הטובעני, נאחזת ברגל הכסא הלבן, ששוקע גם הוא,
אני מתרוממת לרגע אחד,רוח חזקה עודפת אותי,אני מתמוטטת,מתעלפת,
ליבי פועם בעוצמה, עיניי מביטות לאחור,מוכר הארטיקים צועק לעברי,
״ארטיק ארטיק גברת חם היום״ המטקות מתקתקות בראשי, אני קמה,
מתרוממת בכול כוחותיי, פוקחת את עיניי לרווחה, ילדים ערומים בונים ארמונות חול, כמו קודם,
אלה משחקים בעוז והדר, הוריהם אינם, אני מתקדמת בריצה צולעת, רגליי שוקעות,
אני מועדת וממשיכה, עיניי מתרוצצות ימין ושמאל,זקנות מתרחצות, אחרת קוראת בספר
״איך להיות טובים״ זוג מתנשק בלהט מתחת לשימשייה,
אני צועקת בקולי הדומם, האילם, ״הצילו הצילו הנה שם״ ידיי מצביעות למרחק בדאגה
״הצילו משהו״ אנשים בהמוניהם ואינם מבינים אותי, עיניהם לא קוראות את מילותיי, את שפתותיי,
ליבם לא חש את מצוקתי, אני זועקת בידיי ובראשי לכל עבר, מנופפת, מתחננת, ״שם״ עיניי מביטות לשמיים אינם שומעים אותי ״כמשוגעת אני בעיניהם, נלהבת מהים כנראה, אני חלשה אבל אני ממשיכה לרוץ, מדלגת בין אנשים המשחקים שש בש, ואלה הלוגמים בבקבוק הבירה,
עשן המנגלים הסמיך, מתפזר,אנשים אוכלים להנהתם,אחד מריח את הבשר ונוגס בוא בחייתיות, אני מביטה אל הגובהה, בחור חסון ושחום, ידיו מקועקעות נשענות על מעכה הבטון, מדבר ברמקול לתיירות האמריקאיות, עיניו אינן מביטות, עיניו אינן רואות, אני מצביעה לו מנופפת עם היד,
הוא מסמן לי ״רגע״ אני נחלשת, אני מתקדמת ונעל אחת לרגליי,האחרת נשרפת מבדלי סיגריות, מהחול הלוהט, גופי הזקן ממהר להצילו מפניי הים,הוא מתקדם מהר מימני,
הוא קרוב מידי, גלי הים מגיעים לברכיו, הוא נופל, תכף נסחף,
אני מגיעה ומרימה אותו משם, חוזרים את הדרך בחזרה, אל ארמונות החול והכיסא הלבן.