יש חיים מעבר לעולם הזה. או מוות.

פרק 2- תיכון

זה נראה מובן מאליו שאפגוש חברים ישנים, אבל לא ידעתי כמה זה נכון.
המכונית של סבתא עצרה במרחק של קילומטר מהתיכון ואני יצאתי שותקת וזועמת מהמכונית.
היא אמרה לי שלום קלוש ואני לא עניתי לה.
ועכשיו לצעוד קילומטר עד לתיכון. סבתא שאלה אותי אם להסיע אותי עד לשם, שוב. ושוב עניתי לא. רציתי פשוט לראות אם החברה הישנה מכיתה א' עוד מאחרת.
השביל היה רטוב, מידי פעם היו שם שלוליות או שאריות של חלזונות, מה שהזכיר לי את הימים בהם גרתי עוד בוושינגטון וברחתי יחד עם חברתי מהבנים שנגעו בחלזונות.
כאשר הגעתי עד לווילה של החברה כבר נשארה חצי שעה עד הצלצול. התבוננתי בדואר, שהיה בתיבת הדואר. זה נראה מובן מאליו אבל זה היה הסימן שרוז עוד בבית. אחרת הדואר היה זרוק מעבר לגדר מכוסה בבוץ. לא היה לי את המספר שלה, כדי לבדוק אם אני צודקת, אבל יכולתי לנחש שהיא תצא בחמש דקות הבאות, או עכשיו. הכרתי אותה היטב. לפחות אז.
התיישבתי על המדרכה שליד השער וחיכיתי. היה קר מאוד, אך השקט והנוף שיפרו את הרגשתי. בערך לאחר כשלוש דקות התפרצה החוצה נערה ג'ינג'ית יפה בעלת עור חיוור ועיניים כחולות סקרניות. היא הסתובבה לעבר תיבת הדואר, נאנחה וזרקה את הדואר מבעד לגדר.
לא התאפקתי ופרצתי בצחוק. כל המתחים התפוגגו. כמעט נפלתי על השלולית שלידי והתחלתי לשהק מרוב צחוק. רוז, תודה לאל, הבינה שזו אני מיד. היא צחקקה בעצבנות.
"זאת את? טום?" אני הפסקתי לצחוק והתרוממתי מהמדרכה. "אכן." פרצתי שוב בצחוק.
היא חייכה והתחלנו ללכת לתיכון, מפטפטות בשמחה על כל מה שיש.
"רון טען שאת תגיעי השנה, אני לא האמנתי לו, אבל הוא הכין ממש קבלת פנים יפה."
אמרה רוז כאשר ראו את התיכון. "את זוכרת איך הוא רדף אחרינו עם החלזונות שלו? הוא כל כך יפה תואר עכשיו. והוא מנגן על גיטרה. יש להם חבורה כזו."
זכרתי את רון היטב, אך יכולתי להבין כי אני כבר לא חלק מהחיים פה יותר, אני חייבת להשתלב שוב. כולם שחכו אותי, חוץ מרוז וממנו. "אני זוכרת אותו, קשה לשכוח." עניתי לה.
*
כאשר התקרבנו לכניסה כמה בנים נעצו בי מבט, לא הכרתי אותם. הייתכן שהכל באמת השתנה עד כדי כך? אחד מהם קרץ לי ואני חייכתי וסובבתי את ראשי לרוז.
"הממ, רוז? לאן ללכת-"
צליל של גיטרה בקע משום מקום.
והשיר המפורסם, כנראה, של Muse החל התנגן ברקע.

רון עמד ליד רוז מנגן בגיטרה ומאחוריו עוד כמה נערים מנגנים.
הוא חייך אלי וזרק כדור בייסבול לעבר הספורטאים בבית ספר.
הוא ידע שאני אוהבת את השיר הזה, במיוחד בדמדומים בסרט.
"למחוא כפיים, חבר'ה!" צעק רון. שערו הפרוע נע ברוח וחשף צלקת קטנה ליד האוזן.
רוז החלה לרקוד, מגניבה מבטים לעבר רון.
כולם התיאום החלו לרקוד, או לשחק בייסבול כמו בדמדומים, רק פחות מרשים.
פערתי את הפה. וואו. הם השקיעו מאוד. מאוד. והתאורה הדגישה את רון ואת השער שלו.
ורון החל לשיר. התמכרתי מיד. הבנתי למה רוז אוהבת את רון, הבנאדם היה פשוט מרשים.
הוא היה יפה, מוכשר, והאל יודע אם הוא חכם. רוז עשתה שפגט ואז גלגלון.
מאחוריה הופיעו מעודדות בית הספר עושות את כל התנועות אחריה.
שקעתי בקבלת הפנים. עד שרון הושיט לי יד, מזמין אותי לרקוד גם. הסמקתי.
"אבל, אבל אני לא יודעת לרקוד." גמגמתי אך רוז משכה אותי לרקוד איתה.
אך כשכל הבנות עשו שוב שפגט אני הסתתרתי מאחורי רון. התביישתי.
רון כיוון אלי את מילות השיר. הסמקתי נורא שהוא בכלל מסתכל עלי. והוא גיחך.
שחקני הבייסבול בינתיים העיפו את הכדור. אוי לא. הכדור עף אלי. הוא עף הישר אל ראשי.