פנימייה למחוננים- פרק 5

נקודת מבט ברוק:

הייתי בדרך לג'וש כשדבי עברה על פניי בדרך לשיעור. "מה ניש?" שאלתי.
"אף אחד לא ידע כלום, חוץ מזה שהם היו חברים טובים פעם." אמרה והידקה את הספרים אליה, "אה ו… ווילו הוא הבן של ראש הממשלה."
"מה?!" צרחתי. דבי רצה לשיעור ואני נשארתי לעמוד כמו מפגרת. ווילו הוא הבן שלה? הוא לא דומה לה בכלל. וחוץ מזה הם בכלל לא דומים!
"לא ידעת?" ג'וש נשען על דלת החדר שלהם, "מוזר, נכון?"
"נייט פה?" שאלתי, זה לא ייגמר לעולם עד שנשאל את אחד מהם, ודבי לא תעז.
"כן." הוא התיישר, "דינה בחדר?"
"אני מקווה שאתה רגיל לסכנות." אמרתי לו, חלפתי על פניו ונכנסתי לחדר שלהם. "שלום."
"היי," נייט הסתובב אליי, "מה קורה?"
"סבבה." עניתי והתיישבתי על אחת המיטות. ניסיתי להתעלם מהריח ה… מאוד לא טוב שהיה שם.
"מה העניין? מישהו הציק לך?" הוא הוריד את החולצה. רוב הבנות היו מתרגשות או צורחות אבל זה לא הזיז לי כל כך.
"אולי קצת חוצפה… אבל אני לא אוהבת ללכת סחור- סחור…" נשכבתי על המיטה, "מה הקטע בינך לבין ווילו?" נייט נראה קצת בהלם אבל אז הוא התיישב לידי.
"טוב, פעם היינו חברים הכי טובים. מקום קטן, הילדים בשכבה שלי חרא, הילדים בשכבה שלו חרא. למרות הפרש הגילאים היינו חברים הכי טובים. אבל אז אימא של ווילו שלחה אותו לדודים שלהם. אחרי חודש, ווילו ברח משם וחזר. ואז אימא של ווילו עשתה למשפחה שלנו את המוות, בקושי נשאר לנו כסף. כשאני גיליתי את זה אז צעקתי על ווילו ומשם הכול הדרדר, כשאימא שלו קלטה שאנחנו מוציאים את העצבים אחד על השני היא התעללה בו פיזית ונפשית ובנו כלכלית. אחרי הריב הכי גדול שלנו הפסקנו לדבר, הם עברו מקום. הייתי חבר של בת דודה שלו והיה לה גידול בבטן, נפגשנו בבית חולים ועשינו בלגן מטורף בצעקות אחד על השני.אחר כך הגענו כבר לפנימייה ולא יכולתי להסתכל עליו, הוא מטומטם ומעצבן ברמות מטורפות."
"אתה מקלל." קלטתי, "זה עניין רציני."
"זה לא היה ממש רע, נכון?" הוא נראה לחוץ, אפילו לקלל טוב הוא לא יודע. צחקתי והתיישבתי.
"אל תדאג," אמרתי לו, "לא עברת אותי." הסתכלתי עליו כדי לנסות להיזכר אם שכחתי משהו, ואז קלטתי שהוא בלי חולצה. "אתה נשאר ככה עוד הרבה?"
"אם לא תלכי, אז כן." הוא חייך. צחקתי, חיבקתי אותו ויצאתי החוצה.

דבי נראתה כמו מטורפת, העיניים שלה היו גדולות ועייפות, השיער שלה היה כהה ומבולגן, היד שלה רעדה למרות הכוס נס- קפה שהיא החזיקה ביד.
"מה נשמע?" התיישבתי לידה. היא הסתכלה עליי.
"זאת הכוס הרביעית שלי," סיפרה, "לא הצלחתי להירדם כל הלילה." לקחתי מידה את הכוס, היא נראתה משוגעת גם בלי זה.
"יופי…" מלמלתי, "הם היו חברים הכי טובים, אימא של ווילו סכסכה."
"כן, דיברתי עם ווילו."
"הרבה קללות?"
"אני לא אירדם אף פעם." היא נאנחה ואני צחקתי. "אנחנו היחידות מ-16 ומ-14 שיושבות ביחד."
"זה לא סוף העולם." אמרתי, ואז נכבה האור. "אני מקווה."
"דבי?" הצלחתי להתרגל לאור ולהבין שווילו מתקרב אלינו, העיניים התכולות שלו נראו כמעט זוהרות בחושך.
"מה זה לעזאזל?" שאלתי.
"המרושעת." ענה נייט והתקרב אלינו. "היא מתעללת בנו."
"מי זאת המרושת הזאת?" שאלה דבי ונעמדה. כולם נשפו, אף אחד לא רצה לומר.
"אני!" שמעתי קול מאחוריי. על המסך הגדול (מי דוחף מסך גדול ושולחן מלא בכפתורים ובמחשבים לקפיטריה?) הופיעה ראש הממשלה. "מחוננות חדשות." אמרה בהפתעה מזויפת
"מה את רוצה?" שאלה דינה, ראיתי שהיא מסננת ללא קול הרבה קללות.
"רק לספר לבנות מה קורה פה." ענתה ראש הממשלה בחיוך.
"אנחנו נסביר לכן אחר כך." נייט לחש לי.
"קוראים לך דבי, נכון?" ראש הממשלה הסתכלה על דבי שבקושי הצליחה לנשום. "את חמודה."
"לכי תזדייני." סינן ווילו, אם אני הייתי מדברת ככה לאימא שלי- היא הייתה רוצחת אותי.
"אני לא מרגיש טוב." ראיתי את מייק מתיישב על כיסא מאולתר, אבל רוב הילדים התעלמו ממנו.
"אני הולכת לנסות לנתק אותה." אלקסיס רצה אל הלוח שבקיר שליד הכפתורים.
"תפעיל את השבב." שמעתי את ראש הממשלה אומרת למישהו לידה. מייק קרס אל הרצפה, אלקסיס צרחה, כאב חד פרץ בעורף שלי והכול החשיך.