הם לא יגיעו רחוק

"תגיד לי איפה הם." היא אומרת, קולה חותך את דממת היער.
הציפורים בחלק הזה של היער, הפסיקו מזמן לשיר, ואין עוד נפש חיה פה.
הכל מפחדים מהן, יודעים שאם אפילו יציצו שלא בזמן, זה הסוף שלהם.
"אני לא יודע!" הוא צועק מבעד לכאב. כבר לא אכפת לו מחייו, לא אכפת לו מהם כבר זמן רב, אך להם עוד היה סיכוי, סיכוי לחיות, לברוח, הייתה להם עוד תקווה לחיים טובים יותר.
"רגע, אתה גר בקצה היער, נכון?" שואלת לפתע אחת מהן. הוא לא יודע מה עומד על המאזניים כרגע, אבל הוא בטוח שזה לא יסתיים בטוב.
"בבית עם האישה הצעירה והיפה." היא ממשיכה להגיד, ראשה מופנה מעט הצידה,
עיניו של האיש נפקחו, לא, הכל רק לא זה.
"אם אני לא טועה היו גם שני ילדים קטנים," היא ממשיכה."כמה חבל עליהם."
לא היה שום רגש בקולה, והוא ידע שגם לא יהיה אחד.
"בבקשה, הכל, רק אל תיגעו בהם." הוא התחנן, דמעות בעיניו, זה בסדר שהוא ימות, אבל הוא לא יסכן את משפחתו בגלל זרים גמורים.
"אז תגיד לי איפה הם." היא אמרה, והרימה את ראשו לעברה." ואנחנו לא ניגע במשפחתך." היא הוסיפה, כאילו במחשבה שנייה.
"אבל אם תשקר לי, אני נשבעת לך שהם לא ימותו." אחרת אומרת." אך הם יתפללו למוות."
היא ממשיכה."הם יתפללו למוות שיבוא לקחת אותם, בכול יום מימי חייהם, אתה מבין?"
היא סיימה וזזה מעט הצידה, נראה שמשהו לחד את תשומת ליבה.
"אני מבין." הוא ענה חלושות, ובליבו, ביקש סליחה מהם.
"הוא הלך בכיוון ההוא," אמר, והצביע עמוק אל תוך היער."והיא הלכה לשם." הוסיף, הבושה בערה בו. הוא הבטיח להם שלא יגיד דבר, אך תראו כמה מהר הוא נכנע.
"כל הכבוד." אמרה, והביטה אל הכיוון אליו הלכה הנערה.
הוא קיווה כי יצליחו לברוח, אמר לעצמו, כי הם נראו זריזים וכי יש מצב שיוכלו לברוח, הרי, אין מצב שהן תופסות את כולם.
לפתע היא הסתובבה לכיוון השני והרובה כבר טעון בידיה, הייתה יריה יחידה, צרחה לא רחוק מן המקום, ונפילה עמומה.
הן תמיד תופסות את כולם.