"רק תבואי, בואי חזרי אליי" – פרק 7 + 8 + 9

פרק 7 – שביל הלבנים האדומות

"אתה מוכן להרגיע את אשתך המשוגעת?" ירדתי במדרגות, נסערת.
"אני מאחורייך. אני שומעת אותך." קולה המעצבן של אורנה נשמע מאחוריי.
"תסתמי את." השתקתי אותה, מביטה באוראל שהביט בי בחוסר אונים.
"לפתע הטלפון שבידי רטט. הבטתי בהודעה שהוצגה על המסך,
'אז קבענו מחר?' דניאל הקרציה הזה. שירפה. 'לא.' הקלדתי ושלחתי, מכניסה את הטלפון לכיסי.
"אני יוצאת היום." קבעתי, הסתובבתי, והתחלתי לעלות לחדרי.
"את לא!" צעקתו של אוראל הדהדה ברחבי הבית. התעלמתי מדבריו והמשכתי לעלות במדרגות. לפתע הרגשתי מגע יד חמים על זרוע ידי. הנחתי שזה אוראל. שחררתי את ידי מידו והמשכתי לעלות במדרגות, נכנסת לחדר. שנאתי את אורנה. פשוט שנאתי אותה. התלבשתי בזריזות בג'ינס צמוד וגופיה פשוטה ויצאתי מהבית. הייתי חייבת להרגע. התחלתי ללכת ברחוב הריק מאדם. ללכת בתל אביב בלילה זה לא בדיוק מומלץ, ועדיף להמנע מכך, אך לא היה לי אכפת. אחריי כמה דקות של הליכה מהירה הגעתי אל הפארק האהוב עליי. הלכתי בשביל הלבנים האדום, נהנת מאוויר הלילה הנקי והקריר.
"היי, ילדה!" שמעתי צעקה גברית מאחוריי. הסתובבתי ופניתי להביט בנער אשר היה נראה כבן גילי, אולי אפילו גדול ממני בשנה.
"הא?" שאלתי, מביטה בו, לא מבינה מה הוא רוצה.
"יש לך אש?" שאל, וככל שהתקרב אליי הבנתי שמה שנמצא בפיו זו סיגריה כבויה.
"בגלל שיש לי נזם והחולצה קצת עלתה לי אז יש לי אש?" התלהטתי. לפעמים סתם הייתי מוצאת סיבות לריב עם אנשים.
"ואי תרגעי, מה כבר שאלתי?" התעצבן גם הוא. מה אני צריכה עכשיו לריב עם איזה נער שתופס מעצמו?
"טוב, תסתובב ותסע." מלמלתי בעצים, הסתובבתי והמשכתי את הטיול הליילי שלי. "מישהי פה במחזור…" מלמל בשקט, אך מספיק חזק בכדי שאני אשמע. ידעתי שהוא עשה את זה בכוונה. בכדי לעצבן אותי, ולכן התעלמתי. התיישבתי על ספסל שצבעו מקולף ודהוי, מביטה ברחבת הדשא אשר נפרשה אל מול עיניי. אהבתי את הפארק בלילה. הוא היה כל כך שקט, כל כך רגוע ומרגיע. הרבה זמן לא הייתי כאן. המקום הזה היה חסר לי.
"היי." שמעתי את אותו הקול הגברי והמחוספס שמשגע אותי בזמן האחרון. לא הפנתי את מבטי אליו, אך הרגשתי שהוא התיישב לצידי.
"אני מצטער." הוא אמר בשקט. לא עניתי. לא היה לי מה לענות לו. מה הוא רוצה שאגיד? שאני סולחת? אם אני אגיד את זה אני אשקר, ואני לא אחת שמשקרת.
"לך הביתה, אורנה בוודאי דואגת לך." לחשתי. לא היה בי מספיק כוח בכדי לדבר כרגיל. הייתי עייפה, מותשת. מותשת מהכל. מאוראל, מאורנה, מעצמי. מותשת מהחיים האלה.
"אורנה יודעת שהלכתי לחפש אותך." הוא הניח את ידו על ירכי, הרמתי את מבטי אליו.
"היא כעסה?" שאלתי בחשש. לא רציתי שהם יריבו בגללי. טוב… כן רציתי שהם יריבו בגללי, אבל לא רציתי שלאוראל יהיה רע בגללי. זה כמעט אותו הדבר, אני מניחה, אך אני מוצאת בזה את השוני.
"קצת." חייך לעברי חיוך שהיה אמור להיות מנחם, נראה לי. אותי הוא לא ניחם. ראיתי שכואב לו לריב איתה.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי לפתע בהתפרצות של כנות. באמת לא הבנתי מה הוא עושה כאן.
"מה זאת אומרת?" הביט בי, לא מבין.
"למה אתה לא איתה?" הסברתי את עצמי. לפעמים הוא יכול להיות כל כך קשה קליטה.
"כי אני אוהב אותך…?" שאל, מבולבל.
אוי נו באמת. הוא נשמע כל כך לא בטוח.
"אוהב אותי, או את הכוס שלי?" יריתי. כן, אני מודה, לפעמים אני אפילו יותר מדי ישירה.
"גם וגם." חייך בשובבות, מלטף את ירכי.
"אוח, אני לא מבינה אותך." מלמלתי באי הבנה.
"בואי נלך הביתה." התעלם מדבריי.
"אני לא חוזרת לשם." קבעתי. לא יכולתי יותר. ידעתי שאם אני אחזור לשם כל הצ'קרות שלי יפתחו ואני אספר הכול.
ולא אני ולא אוראל רצינו שזה יקרה.
טוב… אני כן רציתי, הוא לא רצה.
"את כן." הוא קם מהספסל ומשך גם אותי. נעמדתי באיטיות, מייצבת את עצמי.
"אז תעשה איתי סיבוב בפארק." חייכתי, הוא הנהן והמשכנו ללכת לאורך שביל הלבנים האדומות.

פרק 8 – אורלי

"אתה מוכן להפסיק להתקשר אלי?!" עניתי בזעם לטלפון שצלצל. זה שוב היה דניאל. הבנתי שהוא פשוט לא הולך להרפות.
"לא." אמר בקול מתנשא, נהמתי. שנאתי גברים שיותר מדי תופסים מעצמם. אם אני לא זוכרת איך הוא נראה, סימן שהוא לא היה מהפנט כמו שהוא חושב שהוא.
"אני אחסום אותך, זה מה שאתה רוצה?" איימתי. נמאס לי. כבר חמישה ימים שהוא לא פשוט לא מפסיק לצלצל אליי ולהטריד אותי בהודעות.
"אני אמצא דרך להמשיך ולהתקשר אלייך. אני פשוט לא מבין מה הבעיה שלך, רק דייט אחד." מלמל בעצבים.
"אני פשוט לא מערבבת בין סטוצים לדייטים, קפיש?" הסברתי ברוגע. אולי ככה הוא יבין.
"את יודעת שאני חיה במיטה." צחק.
"אני לא יודעת כלום." גלגלתי את עיניי וניתקתי את השיחה. תופס מעצמו יותר מדי הגבר.
"עוד פעם הוא?" נכנס אוראל לחדרי.
"אתה מצוטט לי או משהו?" התעצבנתי. קצת פרטיות לא תזיק.
"בערך." חייך והתיישב לצידי על המיטה.
"אני עייפה…" מלמלתי והנחתי את ראשי על כתפו. פיהוק קולני נפלט מפי.
"אני רואה." חייך בהתגרות.
"לך, לך אתה לאורנה שלך…" מלמלתי בעייפות, עיניי נעצמות.
"הולך, הולך." גחך, נשק למצחי ויצא מהחדר. נשכבתי במיטה, נבלעת אל תוך שינה עמוקה ונטולת חלומות.
~
"בוקר טוב…" שמעתי את אוראל לוחש, והרגשתי מיד אחריי את שפתיו על מצחי.
"את רותחת… מה קרה לך?" מלמל לעצמו. או שאולי דיבר אליי? אין לי מושג, לא הקשבתי.
"איב!" הוא ניער אותי משנתי.
"מה?! מה?!" התעצבנתי, פוקחת את עיניי במהירות ומסתנוורת מהאור אשר מנורת החדר הפיצה.
"את רותחת מחום! מה יש לך?!" התלהט גם הוא. לא ידעתי אם הסומק שהציף את לחיו נבע מכעס או מדאגה.
או אולי שמשניהם יחדיו.
"בגלל זה הערת אותי?!" התעצבנתי. אף פעם לא הייתי טיפוס של בוקר. להעיר אותי היה יותר מסוכן מלבלות לילה בחברת אריה רעב ועצבני.
"אני רוצה שתכנסי להתקלח. בנתיים אני אגיד לאורלי להכין לך מרק צח." פקד עליי, הנהנתי כמו ילדה טובה.
אורלי הייתה המנקה של הבית, היא גרה כאן, כך שהיא גם מכינה לנו אוכל.
"קדימה, לכי תשקעי לך באיזו אמבטיית קצף טובה, קחי את הזמן, אורנה לא בבית." חייך בשעשוע ויצא מחדרי. כשאורנה בבית, כל המשפחה תחת משטר הדוק. רבע שעה גג מקלחת, בלי אמבטיות, ובלי קצף. וכמובן, שאורנה לא בבית, אוראל מרשה לי לפנק את עצמי אפילו בשמנים היוקרתיים שלה, שכל כך קרובים לליבה, ולכן היא מחביאה אותם מתחת למיטה, שחלילה לא אשתמש בהם.
כי הרי אני כל כך מזוהמת מסקס עם כל כך הרבה גברים.
דילגתי לי לעבר האמבטיה, מחוייכת. את האמת? הרגשתי מצויין, אבל לפי דבריו של אוראל אני רותחת מחום, כך שתפסתי על ההזדמנות הזו טרמפ.
מלאתי את האמבטיה במים רותחים ואחר כך שפכתי שמן בעל ניחוח משגע לתוך המים, שהפך אותם לשמנוניים ואף נעימים יותר.
נכנסתי לתוך האמבטיה ושקעתי בתוכה, נאנחת בעונג. תמיד אהבתי אמבטיות ארוכות, מה שיצא לי לעשות פעם ב- , אם בכלל.
אחריי כחצי שעה הכרחתי את עצמי לצאת מהמים, מסופקת מעצם הידיעה שהשתמשתי באחד מהשמנים היוקרתיים של אורנה. כרכתי סביב גופי מגבת לבנה וצמרירית, אשר חיממה את גופי, למרות שכבר היה חם.
לבשתי את הפיג'מה שלי בזריזות וירדתי למטבח. בלעתי את רוקי כשהרחתי ריח נהדר של מרק אשר מתבשל באיטיות על הגז.
"איב," חייכה לקראתי אורלי אשר קצצה ירקות על קרש החיתוך. היא הניחה את הסכין אשר היה בידה ומחצה אותי אליה לחיבוק ארוך.
"היי אורלי," צחקתי, מתנתקת בקושי מהחיבוק. אורלי הייתה אישה בת שישים, בעלת שיער מקורזל הצבוע בשחור בוהק.
את אורלי חיבבתי. היא הייתה אישה טובה, והיא היחידה שלא חשבה שאני פרחה זולה שמתנהגת כמו אחת שרוצה צומי.
"מה שלומך היום, ילדונת? שמעתי שאת לא מרגישה טוב." אמרה ועיוותה את פניה המקומטות.
"אני אהיה בסדר, בטח רק וירוס שמסתובב באוויר." חייכתי. היא הנהנה וחזרה לקצוץ ירקות.
"הבן שלי בא היום לבקר." חייכה. הרמתי גבה וגחכתי, "בפעם הראשונה?" שאלתי.
"לא. הוא בא פעמים רבות לפניי שהגעת. הוא היה פה גם לפני כמה ימים, אך את יצאת לבלות." חייכה אל הקרש חיתוך, צחקקתי.
"בן כמה הוא?" נפלט לי. הצטערתי על מה שאמרתי. זה מה שחסר לי, לשכב איתו ושאורלי תשנא אותי לנצח.
"בן תשע עשרה. חייל." אמרה בגאווה, חייכתי גם אני. חיכיתי כבר ליום בו אני אתגייס לצבא. תמיד חלמתי להיות לוחמת, להקריב את עצמי למען המדינה שעושה כל כך הרבה בשבילי, בשביל תושביה.
"הוא בטח מסב לך המון גאווה." חייכתי לעברה, היא הנהנה במרץ.
"הוא האוצר שלי, גם אם היה משתמט הייתי גאה בו."

פרק 9 – מחר בשמונה

"שלום!" הדלת נפתחה וקול גברי בקע נשמע מדלת הכניסה.
"ילד שלי!" אורלי עזבה את הסכין ורצה אל עבר דלת הכניסה.
"מאמא!" שמעתי את אותו הקול הגברי קורא. יצאתי מהמטבח, מחילה ללכת לכיוון הכניסה.
"הו! איבי! הכירי את ליאור, הילד שלי!" צחחקה אורלי, פניה מוארות ומאושרות.
"היי," חייכתי אל עבר ליאור. הוא היה גבר נאה, ומה שהיה אפילו עוד יותר סקסי בעיניי, היו המדים אשר התלבשו על גופו השרירי והחסון.
"שלום, איב," חייך לעברי חיוך פלרטטני, גלגלתי את עיניי.
"שכחתי לספר לך, היא לא חברותית במיוחד." קרצה לי אורלי, גיחכתי.
"אני רואה…" הוא מלמל, מגלגל את עיניו גם הוא.
"תכף אתה לא תראה כלום." התעצבנתי. היה קשה לגרום לי להיות נחמדה אל אנשים. הוא נרתע אחורנית והרים את ידיו כ"חף מפשע".
"הו, זאת איבי שלי." צחקה אורלי ומחצה אותי אליה לחיבוק קצרצר.
אורלי ידעה שאני מתעצבנת בקלות, ולכן היא לא לקחה את מה שאמרתי לבנה היחיד והאהוב ברצינות.
"לכי למטבח ותמזגי לך צלחת מרק. הוא מוכן." חייכה ודחפה אותי מעט לכיוון המטבח. הנחתי שהיא רוצה לדבר עם ליאור ביחידות, אז הנהנתי וברחתי למטבח.
מזגתי לי בעזרת המצקת מרק לצלחת, נזהרת לא לשפוך על השיש.
לקחתי כף ממגירת הסכום והתחלתי לאכול באיטיות, נושפת על כל כף לפני שאני מכניסה אותה לפי.
"טעים לך?" נכנס אוראל למטבח, הנהנתי וחייכתי חצי חיוך, מכניסה כף לכפי ולוגמת את המרק החמים.
"אני שמח." התיישב לצידי ומשק ללחי הימנית שלי, מניח את ידו על מצחי,
"את חמה. אולי תקחי כדור?" הביט בדאגה, הנדתי בראשי לשלילה.
"אני לא אוהבת להכניס זבל לגוף שלי." רטנתי, מכניסה עוד כף מרק לפי.
"אה, ובמבה זה לא זבל?"
"לא, בוטנים זה לא זבל." חרצתי לו לשון, הוא גלגל את עיניו וצחק.
סיימתי לשתות את המרק והנחתי את הקערה בכיור.
"אני עייפה…" מלמלתי ויצאתי לסלון שאוראל צועד אחריי, "רק עכשיו קמת…" מלמל, לא מבין. תמיד אהבתי לישון. יותר מכל דבר אחר, אהבתי להיות ביום גשום מתחת לשמיכה הצמרירית ולנמנם לי.
"אני ילדה מוזרה." צחקתי והתיישבתי על הספה, טובעת בתוכה.
"צודקת." חייך, מתיישב מולי.
"צודקת." הסכימה גם אורלי, אשר ישבה לצד ליאור בספה מולנו.
"עוד מישהו?" התעצבנתי, ליאור גחך,
"צודקת." אמר בהתגרות. נהמתי בזעם וזרקתי עליו את הכרית שהייתה לצידי. רק שישתוק כבר. כמה הוא יכול להיות מעצבן?
"תרגעי." ליאור גלגל את עיניו, אני נהמתי בכעס.
שנאתי שפוקדים עליי מה לעשות. אף אחד לא מכתיב לי מה לעשות חוץ מאני עצמי. רק אני מחליטה על עצמי.
"תרגע אתה." אמרתי בכעס וקמתי מהספה הנוחה.
"את מתנהגת כמו ילדה קטנה, את יודעת את זה?" ליאור הביט בי בשעשוע, מה שעצבן אותי אפילו יותר.
"מה לעשות, זו אני." חייכתי חיוך מתגרה בכדי להראות לו שאני לא שמה זין על מה שהוא אומר, הסתובבתי ועליתי לחדרי. לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד.
נשכבתי במיטה ובהיתי בתקרה. מה עוד יש לעשות חוץ מלבהות בתקרה? שום דבר.
הטלפון שלי צלצל, עניתי מבלי להסתכל,
"הלו?" הצמדתי את הטלפון לאוזני ושאלתי.
"שלום לך." שמעתי את קולו של דניאל.
"להתראות לך." אמרתי בכעס ובאתי לנתק, אך הוא הקדים אותי וביקש שאשאר על הקו רק לעוד דקה אחת. הסכמתי בלית ברירה והקשבתי לדבריו,
"אם תתני לי דייט אחד איתך, אני מבטיח, אם לא תהיי מעוניינת, אני אעזוב אותך לנפשך." אמר בבטחון. את האמת, רציתי לדעת איך הוא נראה, כי הריי לא זכרתי בכלל מי הוא.
רק זכרתי שהוא היה באמת סקס לוהט.
אבל לא משהו מיוחד יותר מדי.
"עשינו הסכם." הסכמתי לבסוף. אם זה מה שיגרום לו להפסיק להטריד אותי טלפונית, אני זורמת. ולא במובן סוטה, כמו בדרך כלל.
"מחר, בשמונה בערב, תהיי מוכנה." אמר וניתק.
מחר, בשמונה, אהיה מוכנה.