רוח – פרק 2

השעה היתה כבר שתיים בצהריים. כיוון שלא ממש יכולתי להיכנס למכונית ולנסוע לעבודה, החלטתי לקחת אוטובוס. האוטובוס היה די מלא וכל מיני אנשים עברו דרכי או נעמדו איפה שאני עמדתי. ניסיתי לזוז ולבסוף נמאס לי ופשוט נתתי לזה לקרות.
נכנסתי למשרד. למרות שרק אתמול הייתי חלק מהחברה, הרגשתי כאילו אני כבר לא שייך לפה כבר שנים. כמו שהזכרתי כבר אני עובד בחברת הייטק שבה עובדים כששים איש בערך. כשנכנסתי כולם הצטופפו בחדר הישיבות הגדול שהיה שמור, מן הסתם לישיבות או להכרזות חשובות. נכנסתי פנימה ונעמדתי בפינה. תומר, המנכ"ל נכנס פנימה עם ארשת פנים רצינית וביקש שקט. שיערתי שהוא הולך לבשר סוף סוף שהחברה נמכרה או ש… "בצער רב ובתדהמה אנחנו מודיעים על מותו של שגיא כהן…". כן, זה היה ניחוש מספר שתיים. הסתכלתי טוב טוב בפרצופים של האנשים, לראות מי באמת עצוב על זה שמתתי ומי סתם אדיש או אפילו שמח… אני גאה לספר שבהחלט היו דמעות שמה. כל הכבוד לי. לא זיהיתי שמחה אבל בהחלט היתה שם דאגה, אם כי אני חושש שהסיבה לכך נסבה סביב מי יהיה המחליף שלי יותר מהכל. תומר הוסיף עוד כמה דברים על זה שההלוויה מחר בשעה אחת בצהריים וכמובן מי שירצה ללכת, יכול ללכת בזמן העבודה ולא ינכו לו על זה חופשה. מעניין כמה זמן לקח לקמצן הזה להחליט את זה. הוא בטח עשה חישוב ועלה על זה שבין כה זה זמן ארוחת צהריים ככה שהוא לא מפסיד יותר מדי. כמה אנשים מיד הכריזו שהם הולכים להלוויה וזה ייצר מין לחץ קבוצתי כזה שיצא בסוף שכולם הולכים. לחשושים מכיוונים שונים גם העלו את האפשרות לחתוך ישר הביתה אחר כך כך שקשה לומר שאני הייתי האטרקציה העיקרית ברעיון ההגעה להלוויה.
הלוויה זה קטע די מסריח. שלא כמו מסיבת יום הולדת שבה אתה יכול להזמין את מי שאתה רוצה, להלוויה שלך יכולים להגיע כל מיני מנוולים שאין לך שום רצון לקשר איתם, אבל אתה לא יכול לעשות בעניין הזה שום דבר.
אחרי שכולם יצאו מחדר הישיבות ראיתי שנשאר שם אדם אחד. מעולם לא ראיתי אותו קודם. הנחתי שהוא כנראה היה עובד חדש. למרות שהשיער שלו היה מסופר קצר מאד ניתן היה להבחין שהוא היה בלונדיני, בלונדיני כזה של חו"ל, בערך בן 25, בהיר למדי, ג'ינס וטי שירט, כמו רוב העובדים אצלנו ובניגוד לכל מי שהיה בחדר קודם, הוא חייך. מה שמפתיע עוד יותר הוא שהוא חייך אלי. עכשיו גם זיהיתי אותו. הוא היה בין האנשים שנכנסו אלי לדירה אחרי שמתתי ונדמה לי שהוא גם היה באוטובוס שלקחתי כדי להגיע לפה.
הסתכלתי אליו, מנסה לוודא אם הוא באמת מסתכל עלי או שמא הוא סתם פוזל, אבל הוא אכן הסתכל עלי. יותר מזה, הוא פנה אלי ואמר "היי שגיא."
– "לקח לך זמן להגיע." עניתי.
– "בוא נלך", הוא אמר.
– "לגן העדן ?" שאלתי, ספק בצחוק, ספק ברצינות.
הוא גיחך. "חשבתי יותר בכיוון של בית קפה".

בדרך לבית הקפה, הציג הבלונדיני את עצמו בחביבות בשם הנס. כל הדרך שתקתי, ניסיתי לסדר לעצמי את השאלות בראש במקום לירות לכל עבר. בית הקפה היה במרחק כמה רחובות. למרות שהאיזור היה מוכר לי היטב, מעולם לא הבחנתי בו. למעשה, הוא בכלל לא נראה כמו בית קפה. הכניסה נראתה כמו כניסה של בית ולא היה שום שלט או אפילו שם על הדלת. הנס פתח את הדלת. המקום נראה נחמד ומטופח למדי. ארבעה שולחנות עץ עם מפות. דלפק עם מגשים מלאים במאפים. מכונת אספרסו היתה מכונה איטלקית עתיקה ובפינה היתה טלוויזיה ישנה עם אנטנה מעליה.
מלבד הנס ואני, לא היתה אף נפש חיה במקום.

– "רוצה משהו ?" שאל הנס בעוד הוא מביא לעצמו מאפה על צלחת. הוא הרגיש שם כמו בבית.
נדתי בראשי לשלילה. הנס חזר עם הצלחת והתחיל לאכול.
– "שמע, אני יודע שיש לך הרבה שאלות, אז פשוט תשאל כמה", אמר הנס בפה מלא.
– "מה זה השם הזה הנס ? אתה מסקנדינביה ?" שאלתי.
הנס צחקק, "עלי אתה שואל שאלות ? אני במקור מהמדינה שנקראת היום נורבגיה.".
– "מה זה במקור ?" הקשיתי.
– "כשעוד הייתי… נו טוב, נקרא לזה בחיים, לא קראו לה נורבגיה."
– "כשהיית בחיים… רגע רגע, בן כמה אתה ?" שאלתי.
– "אלף ומשהו.", אמר הנס, "בזמני – אנשים פשוטים לא עקבו אחרי התאריכים באופן מדוייק כמו היום, אבל מתתי בתחילת המאה ה-11".
– "איך מתת ?"
– "בקרב."
– "היית חייל ?"
– "לא ממש", ענה הנס בסבלנות, "הייתי נער סיפון בספינת קרב נורדית."
– "ספינת קרב ? רגע… המאה ה-11….אתה ויקינג ?", ניסיתי לדלות ממוחי קצת הסטוריה.
– "אהא" אישר הנס, "הייתי נער סיפון על ספינה ויקינגית, ונהרגתי במהלך קרב עם ספינה בריטית.".
– "אז מה בדיוק אתה עושה בישראל ?" שאלתי.
– "במהלך אלף השנים האחרונות הייתי בהרבה מאד מקומות, עכשיו אני בישראל.".
– "העברית שלך ממש מושלמת" אמרתי בתום לב.
– "כן, אני בישראל משהו כמו חמישים שנה…" הסביר הנס. "בוא נעזוב אותי לרגע, אני מבטיח שאם יהיו לך עוד שאלות, אני אענה עליהן, אבל חשוב לי לעבור איתך על כמה דברים שקשורים בך".
– "אוקיי", אמרתי.
– "טוב, רשמית, אני נדרש להודיע לך שנכון להבוקר בשעה…" הנס הציץ בשעונו וניסה להיזכר, "נאמר בין שש לשבע בבוקר, החזרת את נשמתך לבורא, כמו שאתם היהודים אומרים. אני אברר לך את הזמן המדויק אם זה חשוב לך, זה פשוט לא רשום לי פה בדו"ח".
– "ממה מתתי ?" הקשיתי.
– "שניה" אמר הנס ושלף מחשב כף יד מכיסו, "הוא החליק עליו באצבעו "הנה זה, מתת מדום לב".
– "מה דום לב ? אני בן 28" מחיתי.
– "זה מה שכתוב לי פה." אמר הנס כמו פקיד במס הכנסה.
– "טוב", החלטתי לא להתווכח. יהיה זמן גם לזה..
– "ההלוויה שלך מחר באחת בצהריים, נדמה לי ששמעת את הבוס שלך אומר את זה".
– "כן, אני צריך ללכת להלוויה שלי ?" שאלתי, משועשע.
– "כן, אתה צריך. אני אלך איתך."
– "ומה אני אעשה שמה ?" הקשיתי.
– "אתה לא תעשה שום דבר, זה כמו טקס סיום לגביך. חשוב שתהיה שם. זה חלק מההכשרה שלך"
– "הכשרה ? איזה הכשרה ?"
– "אה… מוקדם עוד לדבר על זה" אמר הנס במהירות. " אני מבטיח שהכל יתבהר לך בשבוע הקרוב."
– "אז כל מי שמת עובר הכשרה אצלך ?"
– "אני מעדיף לדבר על זה אחר כך, יש סדר לדברים", הסביר הנס בסבלנות, "אבל אם אתה סקרן, אני רק אומר שלא, לא כולם עוברים את אותה ההכשרה ובטח שלא אצלי. האמת היא שאתה עובר הכשרה די יחודית, תרגיש טוב עם עצמך."
– "קורס טיס ?" שאלתי בציניות.
הנס חייך בעודו מסתכל במחשב כף היד שלו.
– "אה, אני צריך להראות לך את המגורים הזמניים שלך וזה יהיה הדבר האחרון להיום".
– "מגורים זמניים ?"
– "כן, אתה גר איתי בינתיים. בוא."
הנס התרומם, קמתי גם והלכתי איתו החוצה. הוא פשפש בכיסו והוציא מפתחות ושלט. לחיצה על השלט הניבה צפצוף ממכונית יגואר פתוחה שחנתה ליד המדרכה. נסענו לצפון ת"א. הנס עצר את המכונית על המדרכה מול מגדל דירות מפואר, חי טוב הבחור, הרהרתי, טוב אולי "חי" היא לא המילה המתאימה פה…
הדירה של הנס היתה דירת הפנטהאוז. דירה יפה מאד. מלאה אור שחדר מבעד לחלונות ענקיים. נוף לים. הריהוט היה מודרני, טלויזיית ענקית ודקה כנייר בסלון, כל מה שהייתי מצפה לראות בדירת יוקרה. על הקירות התנוססו כמה תמונות של ספינות ויקינגים משורטטות.
הנס הוביל אותי לחדר שינה גדול עם מיטה גדולה. "כאן אתה ישן בערב. בינתיים אתה יכול להתקלח ולהתארגן ואחר כך תרגיש חופשי להצטרף אלי בסלון."
אמרתי תודה ופתאום עברה לי מחשבה בראש. קצת הפתיע אותי שחשבתי על כל כך הרבה דברים ודווקא הדבר הזה חמק ממני.
– "הנס, אני מבין שאתה מעין מדריך שלי אבל מה בעצם התפקיד שלך ?" שאלתי.
– "אה" , אמר הנס, "אני מלאך."

חדר האמבטיה היה בגודל של סלון ממוצע. היה בו ג'קוזי לשניים ומקלחת גדולה ושקופה עם מים שהשפריצו משלושה כיוונים ישר עלי. התענוג הזה כמעט והשכיח ממני את העובדה שהמים לא עוברים דרכי כמו בבוקר אלא משפריצים ישר עלי. רשמתי לעצמי לשאול את הנס מה העניין עם הדברים שעוברים דרכי. האם יש דרך שעדיין לא עליתי עליה שבה אני יכול להפעיל או לכבות את המצב הזה. האם לנפו מהקטקטים היו שלוש שיניים או ארבע ?
כשהתנגבתי שמתי לב שבפינה הונחו כמה בגדי בית. מין מכנסי בד רחבות, לבנים וטי שירט. הכל היה חדש. לבשתי את הבגדים והרגשת עייפות החלה לפוש באיברי. העייפות לוותה בהרגשת בדידות חזקה שהוטחה בי פתאום. הרגשתי בודד מאד, ללא החברים שלי, המשפחה שלי או למעשה אף אחד. הבדידות הזו הפכה לעצב גדול שגרם לדמעות לשטוף את פני. לא הרגשתי כמו מישהו שמת אלא כמו מישהו שכל קרוביו וחבריו מתו. במידה מסויימת, היה בזה הגיון מדכא. ישבתי בקצה המיטה הגדולה ובכיתי במשך דקות ארוכות.
לא זכרתי מה קרה בהמשך אבל לאחר כמה שעות התעוררתי במיטה הגדולה. הלכתי לשטוף פנים ויצאתי לחפש את הנס.
מבעד לחלונות הענקיים נגלו שמים כחולים כהים. כבר לילה כמעט. הנס ישב על הכורסא כשפניו שקועים מול מחשב נייד. הטלוויזיה דלקה ברקע. הנס הבחין בי וחייך. "הכל בסדר ?" שאל, כאילו ידע מה עובר עלי. מן הסתם הוא ידע.
הנהנתי לחיוב, "מה השעה ?"
"אה, משהו כמו שבע", אמר הנס תוך שהוא מביט בשמים. אני מעריך שכשאני אהיה בן אלף, גם אני אוכל לדעת מה השעה באמצעות מבט אל השמים. הייתי חייב לשאול משהו נוסף. "אז איפה הכנפיים שלך ?"
הנס כיווץ את גבותיו לשניה, "אמרת שאתה מלאך", המשכתי, "למלאכים יש כנפיים, לא ?"
הנס חייך "ואיפה זה כתוב ?"
– "בתנ"ך נראה לי."
– "תראה לי מקום אחד בתנ"ך שבו כתוב שלמלאכים יש כנפיים."
– "לא כתוב ?"
– "לא. זה הכל המצאה של ציירים ואמנים בתקופת הרנסנס."
– "אה, תגיד עוד משהו…"
– "כן ?"
– "השכנים שלך פה בבנין יודעים שאתה מלאך ?"
– "אתה שואל את השאלות הלא נכונות."
עוד אחד מהדברים שאני כנראה לא בשל להם עדיין, שיהיה.