אני מצטער/בלי שם

אמה, איך את?
שמועות אומרות שהצלחת לברוח מהמתחם, שירדת למחתרת ביחד עם קרוליין. זה טוב. לפחות את לא לבד.
את בטח נמצאת עכשיו במקום רחוק, אולי אפילו משוטטת לך בשדה מלא בפרחים שאת אוהבת.
פרחים לבנים. וורדים.
אני יודע שהבטחתי לך שיום יבוא ואני אביא לך אחד, גדול ויפהפה כסמל לאהבתי אלייך, אבל נראה שלגורל יש תוכניות אחרות.

הכל כל כך חשוך כאן. לאוויר תמיד יש ריח של ריקבון ועובש ואבק. התא המרובע שלי קטן וחסר חלונות, כך שדיי קשה לדעת מתי בוקר ולילה. הכל מתבלבל. אני זוכר שבהתחלה עוד ניסיתי לספור את הימים, אך הם רבים כל כך עד שאיבדתי ספירה.
הם מענישים אותנו בשיטה חדשה עכשיו- מרעיבים אותנו. הם יודעים שלא נישבר ונדבר, אך זה לא מונע מהם לנסות, למרות שאני חושב שהם עושים את זה רק לשם הנאה.
אני לא יודע מה עם שאר הקבוצה. הם הפרידו אותנו כך שלא הספקנו אפילו להסתכל אחד לשני בעיניים.
אני כזה טיפש. הייתי צריך להסגיר את עצמי ישר במקום לתת לכולם להיתפס. הם אמנם היו ממשיכים לרדוף אחריכם אך זה היה קונה לכם זמן כדי להימלט.
עכשיו זה כבר מאוחר מידי.
מידי פעם אני יכול לשמוע את דין לוחש את שמה של קרוליין, לפעמים צורח שהוא עוד יבוא להציל אותה. שהוא ימצא אותה.
כואב לי, כל כך כואב לי להיות רחוק ממך. אני זוכר איך את היית צוחקת על כל הקלישאות, אך זה נכון. זה מרגיש כמו צביטה ארוכה וכואבת שלא נעלמת.
לא משנה כמה אני רוצה לראות אותך שוב, אני מקווה שתוכלי לשכוח ממני ולברוח הרחק. אני לא רוצה שתתפסי שוב לעולם.
תשמרי על קרוליין ועל עצמך…