ארץ בני האלמוות- אחד השכתובים שלי

זה קרה לפני הרבה מאוד זמן. אך הרגע הזה חוזר שוב ושוב אל מחשבותיו ולא נותן לו מנוחה.
הוא זוכר כיצד התהלך במסדרון בהקלה לאחר שהצליח לעשות את הדרוש ממנו, אך גם עם פחד כבד בליבו, כי חשש מתגובתה של ריינה. אף על פי שזו ידעה שזה הדבר הנכון לעשות, ולא הייתה לו ברירה אחרת.
" אבא." שמע קול צלול וקט קורא אליו. הוא הסתובב וראה את שני בניו הקטנים מחזיקים אחד בידו של השני ומביטים בו בדאגה.
" אתה בסדר, אבא?" שאל קאלין, בנו הבכור, כאשר הוא ניגש והתכופף לעברם מחייך.
" אני בסדר, קאלין." ענה והחליק את ידו על שיערותיו השחורות. קאלין חייך בנעימות. " אני צריך ללכת לעשות משהו חשוב. קח את ג'ין אל החדר שלכם ותחכו לי שם, בסדר?" קאלין הנהן.
" בוא נלך, ג'ין." פנה לאחיו. שניהם הלכו ביחד והתרחקו מאביהם שהמשיך לצעוד בהמשך המסדרון. הוא נכנס אל תוך החדר בו שהתה ריינה, יחד עם בנה התינוק, ברון, והיא מלטפת את פניו בעדינות ושרה לו בשקט שיר ערש בעודו שוכב בעריסתו ונרדם לצלילי קולה הצח.
עוד לפני שנכנס אל תוך החדר, היא כבר ידעה מה הייתה הבשורה שבא למסור לה.
" אתה לא צריך לומר שאתה מצטער." ריינה לא הסיטה את ידה ומבטה מתינוקה. " אני יודעת שזה היה צריך להיות כך." הוא התקרב אליה והביט בפניו הרגועות של ברון הישן. הוא כל כך התעצב משלוותו בזמן הזה.
" תאמר לו," המשיכה. " תאמר לו שאביו היה אדם טוב. שהוא צריך להתגאות בו." היא הרימה את ידה אליה והביטה בסימן הצלב המעוגל שהחל להתגלות על שורש כף ידה. " ותאמר לו, גם, שאני אוהבת אותו. ושאני כל כך מצטערת שלא יכולתי להיות איתו עוד יותר, ושיבין."
" אני אומר לו."
" תשמור עליו בשבילי." היא חייכה בעצבות.
הוא הניח את ידו על כתפה. " לא אתן שכל רע יקרה לו. אני מבטיח." השיב.
" תודה לך, אתוס."

כמה וכמה עשורים עברו.
בארמון המלוכה נערך המשתה השנתי. כל האנשים החשובים ביותר בארץ הוזמנו אליו, וכמובן, גם קאלין, ג'ין וברון היו נוכחים באירוע. המשתה לא היה המאורע הכי אהוב עליהם ביותר, ובקלות היו מסכימים להימנע ממנו אילו יכלו. אך בתור המלך העתידי של הממלכה, קאלין היה חייב להיות נוכח באירוע, וכמוהו גם ג'ין וברון, המיועדים להיות בני לווייתו בעתיד.
" כל שנה אבא שלנו מקיים את האירוע הזה, ובכל שנה באים אותם אנשים, ושום דבר חדש לא קורה." ג'ין נאנח. ברון, שישב לצידו, הסתכל על קאלין ובמהרה קלט שאת כל תשומת הלב שלו משכה אחת המלצריות הצעירות במיוחד, ומבטו לא הוסר ממנה במשך הערב.
" לא בשביל קאלין." ענה ברון. ג'ין הביט באחיו הבכור וגיחך בשקט.
" היי." ברון מתח את גופו מעבר לג'ין וטפח עם ידו על כתפו של קאלין, שהסתובב לעברו בבהלה.
" לך לדבר איתה." אמר. קאלין הביט בברון, לאחר מכן שנערה ולאחר מכן שוב בברון, והשיב לו בפנים חסרות אונים.
" אני לא יכול." השיב וחזר להביט בה במבטים חטופים.
" בטח שכן." ברון קם מכסאו והתקרב אל קאלין. " אף אחת לא תסרב לנסיך."
" אז לך לשם אתה."
" מלצרית!" ברון הרים את ידו וקרא לה. היא הסתובבה אליו ובאה לגשת לכיוון השולחן שלהם.
" מה אתה עושה?" שאל אותו קאלין, נתקף חרדה, מנסה לחשוב על דרך לצאת בשלום מהתעלול שהוא עשה לו בעוד הנערה מתקרבת אליהם יותר ויותר, וגורמת לפעימות ליבו של קאלין לצבור תאוצה. ג'ין הסתיר עם שתי ידיו את פניו והשתדל שלא לצחוק חזק מדי.
" ולמה אתה צוחק?" שאל קאלין את אחיו, וזה גרם לו לצחוק עוד יותר .
" מה רציתם?" שאלה המלצרית בחביבות. קאלין הסתובב לעברה ומיד קפא על מקומו כאשר מבטיהם נפגשו זה בשל זו.
" מה שמך?" שאל ברון.
" גאיה." ענתה, והבינה מיד שהם לא קראו לה בשביל שתיקח מהם את הצלחות או שתגיש להם מנה נוספת.
" את מוזמנת לשבת." ברון תפס בזרועותיו של ג'ין ומשך אותו מכסאו בכדי לפנות לה מקום לשבת.
" אבל-"
" זו פקודה מלכותית." הוא קטע את דבריה ועזב את השולחן ביחד עם ג'ין, שעדיין התפקע מצחוק ממזימתו של ברון. גאיה מעט חששה מכך, שמא ישימו לב שהיא מתבטלת בזמן עבודתה, אך התיישבה בכל זאת, כי הבינה את הרמז של ברון. היא הניחה את המגש שהחזיקה בידיה על השולחן והתיישבה על הכסא שליד קאלין.
" אתה קאלין, נכון?" שאלה בחיוך.
" כ-כן." ענה במבוכה.
ג'ין וברון תצפתו מרחוק על השיחה בין השניים, שנראה היה שמתפתחת בצורה טובה מאוד ככל שהזמן עובר. סיום המשתה לא מיהר לבוא, אך זה היה נראה לשניהם כאילו חלפו רק כמה דקות בודדות. גאיה כבר הייתה צריכה לעזוב את הארמון יחד עם הוריה, אבל היא לא וויתרה על נשיקה על לחיו של קאלין לפני שנפרדה ממנו. היא נופפה לו עם ידה לשלום ויצאה ביחד עם שאר העובדים מבעד לדלת היציאה, והוא נופף לה בחזרה בשמחה.
" אני אומר לך, ג'ין," פנה ברון לבן דודו. " אם הם לא מתחתנים בסוף אתה יכול לשלוח אותי."