אם יש לך משהו להוסיף

"המשפחה הזו תמיד ניהלה הכל בצורה פתוחה." היא אמרה, עיניה נעוצות בי, ופניה רציניות.
"אז אם יש לך עוד משהו להוסיף, תגיד את זה עכשיו." קולה מצווה עליי, אך אני כבר מזמן לא שם לב לפקודות מסוג זה.
כבר גדלתי, הבנתי שאיש לא יגן עליי חוץ ממני, ואם הם לא יגנו עליי, אני לא אגן עליהם.
"לא." אני עונה, ושואף מהסיגריה, מבטי מחזיר לה מבט אדיש.
"שום דבר שמצריך את מערבותן של הנשים בעסק הזה." אני אומר, ומזכיר להם שזו לא משפחה, זה עסק, ושאולי בתחילת דרכנו היינו משפחה אבל זה כבר לא נכון.
"המשפחה הזאת הייתה מתפרקת אם אנחנו, הנשים, לא היינו מתערבות, בזמן שאתם יצאתם למלחמה." היא עונה לי, קולה חותך את הדממה. היא מסרבת להכיר בכך שזו כבר לא משפחה, וכך אני יודע, שזה הזמן להתחיל לרוץ, שהם איבדו את תחושת המציאות.
"מה השתנה מאז?" שואלת מישהי אחרת, מנסה לעמוד על זכותן של הנשים במקום הזה.
הבעיה היא, שהן לא יודעת שהן כבר הפסידו בדיון הזה.
"אנחנו חזרנו." אני עונה לה, ומסתובב בגבי אל כולם.
אני רוצה לחזור הביתה, לסיים עם השטות הזו, ופשוט לחזור אל המשפחה האמתית שלי.
"ואתם עדיין זקוקים לנו." היא אומרת, ואני יכול לשמוע את הכיסא נופל כאשר היא קמה ממקומה.
"לא כמו שהיינו צריכים לפני כן." אני עונה, קולי שקט ורגוע, אדיש במעט.
"מה זאת אומרת?" היא שואלת, וקמט מופיע במצחה.
"זאת אומרת שבזמן המלחמה למדנו כי איננו זקוקים לכן."
אני אומר, ומחבה את הסיגריה שלי. אני יכול לראות את הלהט בעיניים שלהן, הרצון להוכיח לי כי אני טועה, כי אנחנו זקוקים להן ועוד איך.
"אז מה תעשה?" היא שואלת."תשאיר אותנו ברחוב?" היא ממשיכה."תמכור אותנו למישהו?" נימת קולה חריפה, ובעיניה יש מבט של מישהי שלא מאמינה ששטויות כאלה יכולות להתגשם.
לא עניתי דבר, פשוט הסתובבתי ויצאתי משם.
משהו השתנה בי בזמן הלחמה, לא חשבתי יותר על האנשים האלו כמשפחה, לעזאזל לא רציתי שום קשר אליהם, למרות שפעם היינו קרובים יותר מסרדינים, אבל אני מניח שלכול דבר יש סוף, ושזה הזמן שאני אתבגר, ואפסיק עם השטויות.