חצי רגל באדמה – פרק 50

לקחנו רכבת לספרינגפילד, אילינוי. תומאס היה בטוח בה.
"אבל יש גם למקומות אחרים" פרסי העיר "רחוקים יותר."
אבל תומאס הניד בראשו. "הכי מהירה, באופן יחסי לאחרות"
פרסי היה אחראי לקנות לנו שלושה כרטיסים וברגע שנכנסנו לקרון שלנו תפסתי שורה שלמה ונשכבתי עליה.
"אני גמורה.." מלמלתי והבטתי בתקרה
"רק התחלנו את הנסיעה" תומאס אמר והעיף את הרגליים שלי מהמושבים. מתיישב לצידי.
"לא המסע הזה" אמרתי, "לוקאס. הוא ממש מדאיג – "
פרסי הביט בשנינו לרגע. "מה קרה ללוקאס?" שאל
"כלום" תומאס ענה, "הוא היה קצת חולה אחרי שיצאנו מהמחנה, אמה דואגת. אתה מכיר אותה"
פרסי הנהן ואז נשכב על המקומות בצד השני של הקרון.
הבטתי בתומאס. "וואו, הצלה יפה"
"תודה" הוא אמר, "ככה את צריכה לדעת לשקר. אם תעבדי על זה, תצליחי"
נתת לו מכה קלה בכתף שלי. "שתוק כבר" הוספתי בחיוך
"מה?" הוא שאל והביט בפרסי שכבר הספיק להירדם. "כולכם נרדמים מהר כל כך?"
הבטתי גם אני בפרסי, "לא ממש, האמת שאם למישהו קשה אז זה לפרסי. הוא… הוא ואנבת' מרגישים שמשהו לא בסדר בזמן האחרון. אני.. מעדיפה לא להסביר יותר מדי"
תומאס הנהן והביט החוצה מהחלון.
"חלמת שככה זה יהיה?" שאלתי
"מה ככה?" הוא השיב
"המסע" עניתי, "אמרת שתמיד חלמת על מסע חיפושים"
"כן.." הוא אמר, "הדרך עוד ארוכה, לא?. אני רק מקווה שנשרוד את הדרך לפני שמפלצת תתקוף אותנו"
ברגע שתומאס אמר את זה הרגשתי משהו מעצבן שאומר לי שהוא טועה.
אז או שאני טעיתי או שהמשהו הזה פשוט חיכה. שום דבר לא תקף אותנו לפחות עד שירדנו מהרכבת.
"המקום הזה.. השם מוכר לי" מלמלתי אחרי שחלפנו על כמה שלטים שאמרו: "ברוכים הבאים לספרינגפילד, אילינוי"
"כן, גם לי הוא מוכר" תומאס אמר וכיווץ את מצחו
"סימפסון" פרסי אמר
"מה?" שאלנו אני ותומאס יחד
"משפחת סימפסון" פרסי אמר, "הם גרים פה"
"אה.." תומאס מלמל אחרי רגע, "נכון…"
לרגע כבר חשבתי שיצאנו מזה, המפלצות באמת לא עלו עלינו ויש מצב שנצליח להתקדם בשקט. אבל כן.. הייתי חייבת לחשוב על מפלצות.
ברגע שירדנו והתרחקנו מתחנת הרכבות ראיתי אותם. תפסתי את תומאס ופרסי ודחפתי אותם לאחור. דמעות צרבו לי בעיניים כשהסתובבנו לאחור. אחרי רגע פרסי עצר אותי.
"מה קורה אמה?" הוא שאל
"שם" אמרתי אחרי שנעצרנו במקום שסיפק מחבוא במרחק של כמאה מטרים מהם.
היצורים היו נראים כמו בני אדם חוץ מהעובדה שלא לבשו בגדים חוץ ממשהו סביב המותניים, הם היו ענקיים וכן, הרגליים שלהם היו זוג זנבות של נחשים.
"גיגאנטים" תומאס לחש
"הם.." הבטתי בפרסי והתחלתי להשתנק מדמעות, "אלו שהרגו את.."
"תומאס?" תומאס שאל.
הנדתי בראשי. "רון" אמרתי, "אלו היו אם, בכבשנים. לא הצלחנו להביס אותם. ואם הם יעלו עלינו.."
בדיוק באותו הרגע אחד מהם הסתובב לכיווננו וצרח בזעם.
"אכלנו אותה?" שאל תומאס.
"אכלנו אותה" אישרתי.