יש חיים מעבר לעולם הזה. או מוות. (הקדמה)

היה שקט מאוד, זו כנראה הסיבה שבגללה התעוררתי. אני רגילה לרעש בבקרים.
הציפורים לא צייצו, אימא לא שמעה אופרה במטבח, אחי הקטן, דוני, לא צרח לי באוזן.
אני זכרתי היטב שאתמול חזרתי לוושינגטון, ביוזמת דוני, ואני זכרתי היטב שהוא הצליח להתחמק יחד אם אימא כשהתקשרו לה שתחזור לעבודה מיד. עכשיו אני לבד. אם סבתא והחתול השמן שלה. התרוממתי בעצלות מהמיטה החמה וניגשתי לעבר המראה שליד החלון.
נראיתי זוועה. השיער זוועה. נו אז מה? חשבתי לעצמי ויצאתי מהחדר, נחושה למצוא את המטבח, והכי חשוב: מקרר. (אצל סבתא בדרך כלל המקרר היה הדבר הטוב ביותר.)
המסדרון שאליו יצאתי מחדרי היה מלא פרחים, אמתיים לשם שינוי. הקירות היו מכוסים בדוגמא עדינה של פרחים בצבעי לילך וסגול עדין. כל מטר לאורך המסדרון נחו על שידות נרות ריחניים או אגרטלים מזכוכית מלאים בפרחי לוונדר, מעשה ידיה של סבתי.
סקרתי את הסביבה בהתפעלות. היו כמה דלתות לאורכו של המסדרון, כך שרוב הנרות והאגרטלים נחו בדיוק ליד הדלתות. אלה שלא, עמדו מתחת לתמונות מהודרות.
לרגלי נח בשלווה שטיח. צבעו היה צהוב, ועליו היו מפוזרים כמה עלי ורדים. נמאס לי.
"סבתא!" צעקתי ורצתי בהמשך המסדרון עד שהגעתי למדרגות המובילות מטה, לכניסה, לסלון ולמטבח. "למה את עשית את זה? אני לא צריכה את כל קבלת הפנים המוזרה הזאת!"
אך לא נשמעה תשובה. הצצתי לעבר הסלון, טלוויזיה ישנה ושלוש ספות. או אולי זה לא סלון, זה טרקלין. רטנתי כאשר הבנתי שהיא לא שם אז פשוט הלכתי בהליכה מהירה ועצבנית לעבר המטבח. הפעם ראיתי שם את סבתא, יחד אם פשטידה חמה. המחזה נראה מוזר, אישה זקנה אם תלתלים לבנים יושבת מחייכת ליד פשטידה חמה. החיוך שלה היה כזה שבו רואים שנשארו לה רק שנתיים עשרה שיניים. "טום! בואי תתיישבי ליידי, אני כבר מביאה לך כפית."
ניסיתי לחשב, כמה זמן היא תתנהג בחביבות? לאחר שבפעם הקודמת הפלתי את אחד הנרות נשרף כל המסדרון. והיא אהבה מאוד אותו. "בסדר, סבתא." אמרתי בקול רומז לכך שאני לא נותנת המון בהצגות הללו.
היא נתנה לי כפית ונתנה לי את הצלחת. אכלתי במהירות, אך כשהרמתי את מבטי הבנתי שהולכת להיות לי שנה קשה בוושינגטון.