עוברים דירה פרק 8

~נקודת מבט ג'ואן~
"ליאו! ליאו, אתה חייב לבוא", אני קוראת כשאני מוצאת אותו בכיתת המדעים. "גברת ג'ונסון, עכשיו יש לו שיעור", המורה אומרת התקיפות. בחיי, שהיא עולה לי על כל העצבים. ליאו יושב רגוע אבל מבולבל מהלחץ שלי בכיסאו, לא זז ממקומו. "תסתמי את הפה, אני בטוחה שהחיים של גרייס סמית' הרבה יותר חשובים מהשיעורים המטופשים שלך", אני צועקת על המורה. "מה?!", ליאו קם ממקומו, אדום כולו. אני תופסת בכתפיו חזק, אולי יותר מדי חזק, אבל לא נראה שאכפת לו, ואומרת, "אתמול בלילה גרייס עברה באיזה כביש מול הבית שלה, ואיזו מכונית לא ראתה אותה, ופגעה בה. היא עכשיו בבית החולים, עם בת', פיטר, קרטר, סילבר, ההורים שלה, ודין". אני מרגישה אותו קצת רועד אחרי שאמרתי את שמו של דין. מולמולים עוברים בכיתה, עד שאני שומעת את קולה הארסי של אשלי, "כנראה זה הגיע לה". וואי, לילדה ממש אין לב, אה?! אני מתקרבת אליה במהירות בעודה נרתעת, ואומרת, "תקשיבי כלבה. אני אפרק אותך…", לפני שאני מצליחה לפגוע בה עם האגרוף שלי, הרגשתי בליאו מחזיק בי מאחור, "עזבי אותה, היא לא שווה אפילו את האגרוף הזה. בואי לבית החולים". אשלי מקמטת את אפה המאופר מדי וממלמלת משהו, אבל אני לא שומעת, כי ליאו כבר מושך אותי משם. הוא וגרייס נורא התחברו בזמן האחרון. אני לוחצת על הגז. המכונית חורקת קצת, ומתחילה לנסוע.
~נקודת מבט ליאו~
אני מסתכל דרך החלון בעצבנות, מחכה כבר להגיע אל גרייס. אם היא מתה, אני אמות אחריה ג'ואן מחנה את המכונית במהירות ואני מזנק ממנה. היא אומרת שגרייס בחדר 13. אני נכנס אליו. קרטר, פיטר, בת' סילבר נמצאים בפנים. כולם עומדים בצד ומדברים בשקט, סילבר עם דמעות בעיניים. רק דין עומד ליד מיטה שעליה מורדמת… גרייס! אני רץ אל המיטה. דין מלטף את לחייה. השיער השטני שלה מסודר על כתפיה בגלים קטנים. היא נושמת בכבדות, ועיניה היפות עצומות. עורה חיוור יחסית לפצעים. "היא בתרדמת", אומר דין. אני מתיישב. היא גם נראית כאילו לפני הלוויה, חס וחלילה. אני מרגיש מרוסק, ולכן אני לא עונה, ורק מסתכל על גרייס. אני מפנה את מבטי אל דין, שמסתכל עליה בעיניים נוצצות, וגוש חונק לי בגרון. האם דין מרגיש משהו כלפי גרייס, כמוני? אני משתדל להדחיק את המחשבה הזאת. בת' מתקרבת אלינו. היא לובשת חולצה לבנה, קצת צמודה, ג'ינס ארוך ונעלי בובה. השיער שלה אסוף לאחור, ועיניה עצובות. "הייתי ליד גרייס כשזה קרה", אומר דין. אני נושך את שפתי התחתונה, ופיטר מתקדם אלינו בצעדים כבדים, "דיברתי עם הרופא", הוא אומר, "אם אני אומר שרוב הסיכויים שהיא תהיה בסדר, זה יהיה שקר. יש סיכויים, אבל הם קלושים". דמעות חמות של הלם ועצב זולגות על לחיי, ואני לוקח את היד החמימה של גרייס ומלטף אותה בעדינות לא, אני לא יכול להישאר. אני לא יכול לשאת את כל זה.
אני קם בתנופה, דוחף את דלת החדר ויוצא מבית החולים.
~נקודת מבט בת'~
"אלוהים, אני כל כך רעבה! אני יורדת למטה לקחת לי משהו לאכול". אני אומרת ופותחת את הדלת. "חכי לי, אני גם רעב", אומר דין. אנחנו קונים כריך, ומתיישבים בכיסאות שליד החדר.
"ליאו מתנהג מוזר. יש לך מושג?", אני שואלת. הוא מניד בראשו, "גם לא אכפת לי". אני ישר מבינה למה, ואומרת, "ליאו הוא חבר שלך, דין. אתה לא צריך לוותר על חבר טוב כל כך בגלל בחורה. ואם בסוף לא ילך ביניכם, זה כנראה פשוט לא נועד לקרות". הוא מגרד את ראשו ואומר, "אני לא יודע". אני קמה, וכבר פותחת את הדלת, "אז תדע".
~נקודת מבט ליאו~
בחוץ יש מזג אוויר חם במיוחד אבל בפנים אני מרגיש רק קור, וקור, וקור. אני מגיע הביתה ונשכב על המיטה, בוהה בתקרה. לא עושה כלום. במשך שלושת הימים הבאים, אני לא הולך לבית הספר. אני לא מדבר בכלל. אחותי, קטרין, שהרוב קוראים לה קט, נמצאת האיזה מחנה. ההורים שלי לא מבינים מה קורה לי. אני רק אוכל וישן. יש לי הרבה שיחות שלא נענו, אבל אני אפילו לא טורח לענות. אפילו לא לוולטר או לקט, שזה יוצא דופן מאד. רוב הזמן אני רק בוהה התקרה. אפילו הגיטרה שלי ננטשה, ואני לא מנסה בכלל להתקרב אליה. והכי מוזר, אני לא בוכה. העיניים שלי יבשות לגמרי, ואני אפילו לא מנסה להחניק את הדמעות. גם הבכי לא יביע מספיק טוב את הכאב שלי, אין לי סיבה להוציא אותו החוצה. אין שום דבר מספיק גדול וחזק להביע את הכאב שלי. אני רק מנסה לעכל, וללא הצלחה, שיכול להיות שגרייס תמות.
ביום השלישי שלי בבית, הרביעי של גרייס בבית החולים, אני מרגיש שאני לא מסוגל יותר להישאר בבית, אבל אני לא מפסיק לחשוב על גרייס. לבסוף אני מנסה לאזור אומץ, לנסוע לבית החולים.
אני לוקח מונית, נושם עמוק, ומבקש מהנהג לנסוע לבית החולים.
~נקודת מבט דין~
קם עם עיניים נפוחות, ונרדם עם עיניים נפוחות. בקושי מדבר. הולך לבקר בכל הזדמנות את גרייס, נשאר איתה במשך שעות על גבי שעות, בתקווה שתתעורר. כלום. אני מנסה לדחוק מחשבות עליה. אני מנסה לחשוב על ליאו. ראיתי איך הוא מסתכל עליה. אני בטוח שהרבה שמו לב. אי אפשר להכחיש שהוא מרגיש כלפיה משהו. אני מרגיש צביטה קלה בלב. הוא מאוהב בה. וגם אני. אני מרגיש שאני רוצה לצרוח. האם יש לי סיכוי איתה? אני לא יודע, אבל כרגע לא, היא הרי דחתה אותי. אבל נישקתי אותה, והיא נישקה אותי חזרה, ורק אז התנתקה. זה אומר שבכל זאת יש לי סיכוי? אולי היא אוהבת אותי, אבל פשוט לא יכולה להיות כרגע איתי? אולי יש לה בעיות בבית? אולי היא פשוט לא בנויה לקשר כרגע? אולי… אולי…
אולי זה ליאו.
גם על זה כואב לי לחשוב, ולכן אני דוחק גם את המחשבה הזאת.
ליאו לא מגיע לבית הספר, אבל אני אפילו לא טורח להתקשר ולדרוש לשלומו. אני לא יכול לשמוע אותו, עכשיו. סילבר והוריו נמצאים רוב הזמן בבית החולים, ולכן הוא לא מגיע לבית הספר, כמו ליאו. כל השאר כן באים, אבל אנחנו לגמרי בשפל המדרגה- את ג'ואן אני מוצא לעמים בוכה בשירותים. קרטר מסתובב כל הזמן בעצבנות, פיטר לא מדבר, אולי קצת עם ג'ואן, לנסות לעודד אותה, ואולי גם את עצמו, ובת', כמוני, מנסה לשמור על שגרה, ללא הצלחה. כולנו עצבניים ומודאגים, לא שולטים בעצמנו. גרייס בהחלט השפיעה על חיי כולנו. אני מתיישב על איזה ספסל בפארק. הדבר היחיד חוץ מלחשוב שאני עושה, הוא לחכות שגרייס תתעורר, שזה דבר שאי אפשר לצפות שיקרה.
"היי, דין",אני מרים את ראשי ומגלה את בת' יושבת לידי, מסתכלת קדימה. ,"או, היי", אני עונה, ואז משתררת שתיקה מכבידה. בת' הראשונה להפסיק אותה, "על מה אתה חושב?". אני נשען לאחור ומביט בה. עורה זורח מול השמש החמימה. "על איך שזה קרה", אני עונה לבסוף. היא מביטה בי ושואלת, "אתה היית לידה כשהיא נפגעה, נכון?". אני מהנהן, ושנינו שוקעים המחשבות. "הכל באשמתי", נפלט מפי משפט, ואני מביט קדימה בקיפאון. אם רק לא מתבכיין, בודק שהיא בסדר, אם רק לא הייתי קופא במקום, אם רק… "למה אתה חושב שזו אשמתך?", שואלת בת'. אני שוב מסתכל עליה. היא משחקת בתלתל משערה ומשפילה את מבטה. "אם לא הייתי מתנהג כמו תינוק, אולי עוד הייתי יכול להציל אותה", אני אומר בשקט. "בגלל זה אתה חושב שזו אשמתך?", היא שואלת. היא נראית פתאום נורא עצבנית, "בגלל זה?". "כן. עוד הייתי יכול להציל אותה, בת', אבל הייתי כל כך שקוע בעצמי, שפשוט לא שמתי לב למה שקורה. הייתי צריך לדעת. הייתי צריך…", אני רואה שהיא לא מקשיבה לי, ולכן אני מפסיק לדבר. יש שתיקה, היא שקועה במחשבות, ואני מחכה בציפייה לתשובתה. שתי דקות. חמש דקות. עשר דקות…
"אתה יודע מה, דין?", היא אומרת בתקיפות וקמה. פניה נראות כועסות. השמש נשפכת על פניה, אבל הם נראים זורחים יותר מהשמש, ובכל זאת כל כך ברורים וכועסים, "זאת אשמתך. אוקיי, דין, זאת אשמתך. היא דחתה אותך, אז החלטת להתבכיין כמו תינוק, ובאותו הזמן היא נמחצה תחת מכונית, ואתה לא עשית כלום. אז קודם כל, תדע שאת זה אתה אמרת לא אני, אבל אני בכל זאת אכבד את זה. אני לא עומדת לומר שזאת לא אשמתך, כי למרות שמאז שסילבר וגרייס באו הכל נראה קיטשי ולא קיטשי בו זמנית, אני אדאג להחזיר אותו למציאות.
תמשיך לחשוב מה שאתה רוצה. אבל די! אתה לא מעריך את עצמך מספיק! אם תמשיך ככה באמת תהיה תינוק", אני חושב שהיא יודעת עד כמה היא מכאיבה לי, כי לרגע מופיע על פניה רגש של חמלה, שהופך חזרה לכעס, "תחזור לקרקע, תחשוב על דברים אחרים! אני פשוט מאוכזבת ממך, דין, בחור טוב כמוך יכול להיות בעננים, אם רק קצת ינסה. ואתה בחור טוב מאד, דין. חבל שאתה רק גורם שתרד לקרקע במקום". היא הולכת ואני מסתכל אחריה בתדהמה.
~נקודת מבט ליאו~
אני נושם עמוק ונכנס לחדר. סילבר נמצא בפנים, מסתכל עלי בפליאה ובעיניים עצובות ועייפות. הוא כבר מבין שאני רוצה להיות איתה לבד, וללא מילים הוא יוצא מהחדר וסוגר אחריו את הדלת. אני מסתכל על הדלת כמה שניות, שוקל לחזור הביתה, וכשאני מרגיש שאני מסוגל, בקושי, אני מסתובב באחת ומביט בגרייס השוכבת דוממת במיטתה. אני מתיישב לידה, מחזיק בידה, ומסתכל רק עליה אני לא מסוגל להסתכל על פניה של גרייס. דמעות רבות זולגות על לחיי, עד לצווארי. אני לא מנגב אותן, או מונע מהן לרדת. אני מרגיש כמו בסרט קיטשי, משעמם וצפוי. כשאני פונה ללכת, שנייה לפני שאני עוזב את ידה, אני מרגיש יד חמה מלטפת את לחיי.