סודות שרק המגירה שומעת. א'

בחיים לא חשבתי שאני יכתוב ביומן, אני קצת מרגיש דבילי אבל אוסנת אמרה לספר למישהו או במקרה שלי זה למשהו ,את כל מה שעבר עלי, זה המשימה שלי עד לפגישה הבא, אני לא יודע איפה להתחיל אז אני פשוט אכתוב והזרום עם זה. לפני החופש הגדול תכננתי כל כך הרבה דברים לעשות, אני אפילו לא זוכר מה תיכננתי ,אני רק יודע שהיה מעורב בזה המון שטויות וכיף אבל אז אמא שלי ,איזה מוזר זה לומר שוב את המילה הזו ,"אמא" כבר חודשיים אני משתדל לא להזכיר אותה כדי שאחותי הקטנה, מיה ,לא תתחיל לבכות; מספיק היא מתגעגעת עליה ולפני השינה היא מספרת לה כל מה שעבר עליה במשך היום ובוכה לכרית. אני אחרי שבוע בערך נפלתי למציאות והבנתי שלא משנה מה נעשה היא לא תחזור, פשוט נפלה לתרדמת של עולמים, אני מאמין שהיא איפה שהוא מסתכלת עלינו ומגנה עלינו. אבא התמכר לעבודה הוא בקושי מגיע הביתה, ניראלי רק בשביל לא להיות בחדר ולשכב במיטה הזוגית שלא מלאה. ככה עבר אלי כל החופש בבכיות וכאב חשבתי שכל עולמי קורס, עד שהתחלנו לימודים; בחיים לא הייתי חושב שאני יקום כל בוקר בשביל ללכת לבית ספר רק בשביל לראות אותו ,כן אני כותב בלשון זכר וזה לא טעות אני הבנתי שכל השנים האלה אני דחיתי את הרגשות שלי ואחרי מה שקרה עם אמא אני מבין שהחיים קצרים מדי בשביל לפחד, אין זמן לדברים הקטנים צריך ללכת בגדול. אתה בטח חושב איך קוראים לו, לפני שאני יספר את זה אני יתחיל באיפה פגשתי אותו. זה יהיה שבועיים אחרי שאמא הלכה לעולמה, אבא ניכנס לדיכאון ומיה לא עזבה את החדר של אמא, כל הבית היה קודר אני לא הייתי מסוגל לכך אז יצאתי ומצאתי עבודה בסופר. בהתחלה הם עשו לי בעיות אבל בסוף הם קיבלו אותי כסבל בשכר פחות מהמינימום ,לא היה לי אכפת כל מה שרציתי זה רק לצאת מהבית לכמה שעות לשכוח מהכל. התחלתי את היום הראשון ברגל שמאל ,ניכנסתי למריבה עם הקופאית הראשית והאיימו להעיף אותי אלה עם כן אני ישמע לכללים של הסופר בהתחלה זילזלתי בכל מה שהם אמרו עד שהוא הגיע .איתמר. וואוו שראיתי אותו הרגשתי יותר מפרפרים בבטן, כל החיות היו באותו רגע בבטן שלי. הוא מתחיל את המשמרת שלו בלילה ;מה הייתי עושה בשביל להיות איתו במשמרת אבל הם היו מלאים. כל פעם חיכיתי לשעה 6 בערב כדי לראות אותו ניכנס לחנות עם בגדים בסטייל ועם הפוני השחור בצבע הפחם והעיניים העיניים הירוקות, פשוט לתהפנט עליהם ואז הוא היה מחליף לבגדי החנות, השרירים שלו בלטו מבעד לחולצה הצמודה, עד שהשעון הראה 6:30 ואני הייתי צריך ללכת, רק חצי שעה הייתי מקבל איתו. ניסיתי לעשות הכל בשביל להיות במשמרת לילה אבל תמיד קיבלתי אותו תשובה אבל לא התייאשתי, כל החופש הייתי עובד מקבל שכר שלא שווה את העבודה שלי אבל העבודה בהחלט שווה את החצי שעה שקיבלתי רק בלהביט בו. החופש עבר ובחיים לא העברנו מילה אחד לשני למרות שכל כך הרבה פעמיים רציתי ,אבל הלב תמיד התערב. אבא לא יכל לממן את הבית ספר הקודם לכן אני ומיה עברנו לבית ספר אחר שהסכימו לקבל אותנו עם מלגה, באותו רגע שניכנסתי לכיתה העיניים שלי נפלו אליו איתמר איתי בכיתה וכמובן מקום אחד, פנוי וזה לידו כאילו הוא חיכה לי כל הזמן הזה. יומן ,השעה כרגע 4:00 אני חייב לזוז לאסוף את מיה מהחוג ציור שלה ,אני מקווה שאני יזכור לכתוב בך שוב אבל גם אם ואני ישכח אוסנת תזכיר לי לכתוב בך שוב.