סיפור מסובך: פרק ראשון

"איך הגעת לכאן?" קול עמוק שאל אותי.
לא הבטתי לעברו, רק המשכתי לבהות מחוץ לחלון, זה היה ערב מקסים, לילה כל כך בהיר שכמעט ואין צורך להאיר את הרחוב.
"תאמין לי, זה המקום האחרון בו אני רוצה להיות." אני עונה, קולי אדיש, ואני אפילו לא מסתובבת בכדי להראות ולו טיפה של כבוד.
אם בן מלוכה, או שר, או אפילו משרת, היה נכנס עכשיו, הוא לא היה מאמין לכך, הרי מי יוכל לנהוג כך במלך?
"אז למה את כאן?" הוא שאל, ויכולתי ממש לשמוע את כתפיו נופלות ומאבדות מגובהן, יכולתי ממש לשמוע את העייפות בגופו, את העובדה שהוא מוכן לוותר.
"משום שבקשתה."אני עונה, קולי רגוע, למרות שאני יודעת שהוא לא יקבל את התשובה הזאת פשוטה כמשמעה.
"את לא יכולה לסרב למלכך, מה?" הוא שאל צחוק מריר על שפתיו.
"כבוד אין לך אליי, אבל את זה את עושה?"הוא תמיד היה כזה, עוד מאז שהיינו ילדים.
"אני לא עושה את זה משום שאתה המלך." אני עונה לו, קולי רגוע ושקט כמו הים ביום יפה.
"אז למה?" הוא שואל, אני מבינה את אי האמון שלו באנשים, אך העובדה כי הוא מפקפק בי, פשוט פוגעת בי.
"משום שאתה המשפחה היחידה שנשארה לי." אני עונה במשיכת כתף.
אני לא יכולה שלא לחשוב כמה מזלי העיר לי על כך שלא אני צריכה לעמוד בראש הממלכה הזו, משום שהפחד הוא דבר מפחיד, והוא עלול להרוס אפילו את האנשים הכי טובים, ואני לא קדושה במיוחד.
"אני מצטער." ג'ורג' אמר, והתיישב על קצה המיטה, ראשו בין ידיו.
"זה פשוט כל-כך קשה." הוא עונה בקול קטן ועייף.
התיישבתי לידו, וליטפתי קלות את גבו, אני לא יכולה לחשוב על תקופה בה לא עשיתי זאת, תקופה בה לא הייתי לצידו, דואגת, מנחמת.
"אל תדאג, עכשיו אני כאן, ואתה לא לבד יותר." אני אומרת, קולי רך כצחוק של תינוק.
"מבטיחה?" הוא שאל כילד, התולה עיניים באמו.
"מבטיחה."