מתחילים מחדש- פרק 39

נקודת מבט שי:
אחרי שסיימתי להתקלח ירדתי למטה לכולם, חיפשתי את שקד אבל הוא לא היה שם. התיישבתי ליד רומי ודיברנו בזמן שמוראל ודולב שיחקו בפלייסטיישן.
ואז שקד ירד במדרגות, הוא היה נראה עצבני ואחריו ירדה יהלי.
רגע… אמרתי יהלי, מה קורה פה?
"היי הינה אתה, חיפשתי אותך." אמרתי והתקרבתי לשקד לחבק אותו אבל הוא לא חיבק אותי חזרה. מוזר.
"אני צריך לדבר איתך." הוא אמר ברצינות ולפני שהספקתי להגיב הוא אחז בידי ומשך אותי למעלה.
~
"אז על מה רצית לדבר?" שאלתי כשהיינו בחדר שלי.
"רציתי לשאול אותך משהו, אבל אני צריך שתעני לי עליו בכנות." הוא אמר ברצינות.
"כן בפעם המאה, אני אוהבת אותך." אמרתי וחייכתי אליו. לא ציפיתי שהוא ישאל משהו אחר.
"תתפלאי, אבל לשם שינוי זה לא מה שאני הולך לשאול אותך." הוא אמר.
"נו זה תשאל כבר את מה שאתה רוצה לשאול." אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
לא היה לי מושג שבעוד פחות מדקה הפצצה עומדת ליפול ככה משום מקום, לא היה לי מושג שבעוד פחות מדקה החיוך שלי עומד לרדת.
"תגידי… אבל באמת, אני לא אפגע," הוא אמר.
"נו, תשאל כבר!" לחצתי עליו.
"מי מנשק יותר טוב, אני, או מוראל?" הוא שאל.
באותו רגע נגמרו לי המילים, מאיפה לעזאזל הוא יודע עליי ועל מוראל?
"שקד… אני…" בלעתי את רוקי.
"נו, מי מנשק יותר טוב, אני או הוא?" הוא הרים את קולו. שקד בחיים לא הרים עליי את הקול.
"שקד, אני…" התחלתי לגמגם.
" לא ייאמן איזה טמבל אני, איך לא ראיתי את זה קודם, ועוד זה קרה מתחת לאף שלי." הוא החל להרים עליי את הקול, התחלתי לפחד, בחיים לא ראיתי את שקד עצבני ככה כמו שהוא היה עכשיו. דמעות החלו לרדת מעיניי, נתתי להן לרדת, למדתי שאין להילחם עם הדמעות כי אחרי הכל הן ירדו גם אם לא ארצה שהן ירדו.
"שקד, אני מצטערת." אמרתי בקול שבור. אלו היו המילים היחידות שהצלחתי להוציא מפי.
"מה שהיה ביני לבין מוראל זו הייתה רק טעות, זה הכל. אני איתך ואני אוהבת אותך." אמרתי והתקרבתי אליו אבל הוא הרחיק אותי ממנו.
"אם זו הייתה רק טעות, אז למה לא סיפרת לי?" הוא שאל.
באמת למה לא סיפרתי לו, הרי זו הייתה רק טעות, או שזה מה שאני מנסה לשכנע את עצמי שזה היה ?

~פלשבק~
מוראל ואני היינו קרובים אחד לשנייה, קרובים מאוד, יכולתי לשמוע את נשימותיו, יכולתי להריח את הריח שלו. באותו רגע לא שלטתי על עצמי וזה פשוט קרה תוך שניות ספורות שפתינו נפגשנו זו עם זו, וזה קרה. התנשקנו.
זו הייתה נשיקה מדהימה ושונה לגמרי ממה שהיה לי עם שקד. הנשיקה התחילה כנשיקה עדינה ולאט לאט נסחפנו לנשיקה ארוכה ואגרסיבית.
"מטומטמת, מה את חושבת שאת עושה, את עם שקד." צעק עליי הקול שבראשי.
ואז באותו רגע עצרתי את הנשיקה ולקחתי צעד אחורה.
"אני, אני מצטער." אמר מוראל והשפיל מבט.
"לא, אני מצטערת." אמרתי.
"בוא פשוט נשכח מכל זה." אמרתי.
"כן." הוא אמר.
"כדאי שאני אלך." הוא אמר.
"כדאי באמת." אמרתי וישבתי על מיטתי ולא הסתכלתי עליו.
מוראל יצא מחדרי בטריקת דלת, משאיר אותי לבדי, יותר נכון עם המחשבות.
הנחתי את ידיי על פי והתחלתי לבכות.
"מטומטמת, זה מה שאת מטומטמת." צעקתי על עצמי.
~~~~~סוף פלשבק~~~~~

"כי אני טיפשה, אבל אתה חייב להאמין לי, אני בחרתי בך." אמרתי והדמעות ממשיכות לרדת.
"מי נישק את מי?" הוא שאל פתאום.
האמת, לא ידעתי איך לענות לו על השאלה. זה קרה ביחד כזה, כאילו ששנינו רצינו את זה.
"שי, שקד. רדו למטה לאכול." שמענו את קולה הצווחני של רומי.
באותו רגע הרגשתי הקלה, בחיים לא שמחתי שיש ארוחת ערב כמו עכשיו, למרות שבכלל לא הייתי רעבה.
באתי לפתוח את הדלת של חדרי ולרדת למטה אך שקד עצר אותי.
"לאן את חושבת את הולכת?" שאל שקד בקשיחות ואחז בידי בחוזקה.
"שקד די, אתה מכאיב לי." התחננתי.
"אנחנו לא יוצאים מפה עד שאת לא עונה לי על השאלה." הוא אמר באיום.
"שקד די, אני אמרתי שאני אוה…" אמרתי והתחלתי לבכות.
"אני לא אשאל עוד פעם, מי נישק את מי?" הוא שאל והרים את קולו.
"אני, אני לא זוכרת." אמרתי בכנות והדמעות ממשיכות לזלוג על לחיי.
"טוב לי נמאס." הוא אמר ויצא מחדרי בעצבים.
"לאן אתה הולך?" שאלתי בקול חנוק.
"אם את לא עונה לי על השאלה ששאלתי, אז מוראל יענה לי." הוא אמר ויצא מחדרי בעצבים.
"שקד, שקד…" קראתי בשמו והתחלתי לרוץ אחריו אבל הוא התעלם מהצעקות שלי.

נקודת מבט שקד:
באותו רגע שנודע לי על הנשיקה של שי מוראל הייתי כל כך עצבני. איך יכולתי להיות כזה מטומטם, איך לא שמתי לב שיש ביניהם משהו?
יצאתי מהחדר בעצבים, מתעלם מהקריאות של יהלי לעברי, ירדתי למטה לסלון, מוראל ודולב שיחקו בפלייסטיישן. הבטתי במוראל ואני תוך כדי אני מנסה להשתלט על עצמי שלא להעיף לו אגרוף.
"הינה אתה, חיפשתי אותך." אמרה שי ורצה אליי בחיבוק, חייכתי אליה חיוך מזויף ולא חיבקתי אותה חזרה.
"אני צריך לדבר איתך." אמרתי והבעת פניי הפכה לרצינית, אחזתי בידה ומשכתי אותה למעלה.
נכנסנו לחדר שלה.
"אז על מה רצית לדבר?" שאלה שי וחייכה אליי את החיוך היפה שלה.
ואז באותו רגע פתחתי הכל, אמרתי כל מה שהיה לי לומר, לא השארתי כלום בבטן.
"שקד, שי. ארוחת ערב." נשמעו צעקות מלטה. שי באה לרדת אבל אחזתי בידה חזק והצמדתי אותה אליי, היא הביטה בי במבט מתחנן כשדמעות בעיניה.
"אני לא אחזור על השאלה שלי, מי נישק את מי?" שאלתי והרמתי את קולי.
"שקד, אני…" היא התחילה לגמגם והדמעות בעיניה התחזקו.
"נו!" צעקתי עליה אבל היא רק בכתה יותר ויותר, הייתי כל כך פגוע, כל כך עצבני שבאותו רגע לראות אותה בוכה ממש לא הזיז לי.
"טוב לי נמאס." אמרתי ופתחתי את הדלת.
"לאן אתה הולך?" היא שאלה בקול חנוק.
"את לא עונה לי על השאלה שלי, אז אולי מוראל יענה לי." אמרתי וטרקתי את הדלת אחריי.
ירדתי במדרגות כולי מלא בעצבים, כבר מכין את ידי לאגרוף שמוראל הולך לקבל בפרצוף ממני, מתעלם לגמרי מהצעקות של שי לעברי.
כשירדנו כולם כבר סיימו לאכול, רומי ויהלי ישבו במטבח, ומוראל ודולב בפלייסטיישן, איך לא.
"שקד די בבקשה, אני מתחננת." התחננה שי.
אבל זה לא מה שעצר אותי מללכת למוראל ולפוצץ לו את הפרצוף היפה שלו.
"אני צריך לדבר איתך." אמרתי למוראל.
"נדבר כשאני אגמור את המשחק." הוא ענה והמשיך לשחק.
"עכשיו!" אמרתי והרמתי את קולי.
"נו מה העניין, נדבר אחרי שאני אגמור את המשחק." הוא אמר.
"אני רוצה לדבר עכשיו, עכשיו!" אמרתי והדגשתי את ה'עכשיו'
"שקד…" שי מלמלה כשעמדה לידי אבל לא התייחסתי אליה.
"אתה בא או מה?" שאלתי והרמתי את קולי.
"בסדר, בסדר לחץ." הוא אמר ועזב את המשחק ובא איתי.
~
"אז מה היה כל כך דחוף שלא יכולת לחכות עשר דקות?" הוא שאל.
ואז באותו רגע הרגשתי שאני כבר לא יכול לשלוט בעצמי, אגרפתי את ידי והעפתי אותה על פניו של מוראל.