הפנימייה לילדים אחרים# פרק 6

"טוב, אני חייבת ללכת לטיפול. אל תדאגו לי או משהו, הוא קצר."
השיחה נותקה. ג'יימס חנק את הדמעות. ניסיתי להרגיע אותו, "די. בבקשה. היא תהיה בסדר, אם גילינו את זה מוקדם, הסיכויים להינצל לטובתה."
"אבל למה זה היה חייב להיות ככה?!" הוא ייבב והטה את ראשו כנגדי, הלו, גבר, אני יודעת שאתה בוכה. לא יעזור לך.
"תסתכל לי בעיניים!" צעקתי עליו ואז דיברתי בחמימות, "אני אעזור לך. אל תדאג."
הוא שתק והשתדל בכל כוחו להתעלם מהנוכחות שלי בחדר.
"אני מתאבדת." מלמלתי.
הוא פער את עיניו ואחז בידי ומשך אותי אליו. "שלא תעזי," לחש באוזני, "אני אהרוג אותך לפני שתנסי לעש-"
"יואו! דביל. ברור שלא התכוונתי לזה, רק רציתי שתסתכל עליי!" צחקקתי וג'יימס הסמיק מבושה והעיניים שלו היו מכווצות כשהוא בוחן את תנועותיי, כאילו הוא יודע מה המהלך הבא שלי. או שבכלל לא יהיה כזה, איך הוא ידע אם אני לא יודעת?
הלחיים שלו הפכו לאדמדמות יותר ממקודם, הרגשתי צורך לרדת עליו. "אוי! אתה הופך לעגבנייה יותר בשלה ככל שעובר הזמן!"
"מכוערת. שלא תעזי לעשות לי את זה," ג'יימס אחז במותניי והידיים החמימות שלו עטפו את גופי. הוא רכן לעברי מכיוון שהיה יותר גבוה וירד לגובה העיניים שלי. שקוע בהן. גם אני נבלעתי לתוך העיניים שלו. הוא חיוך חיוך פרוע. "מכוערת שלי." הוא הדגיש את המילה 'שלי' והתקרב אליי יותר, יכולתי להרגיש את הבל פיו החם חודר לתוך הנשימה שלי כשהן התערבבו.
הוא הטיח את השפתיים שלו על שלי וזרמתי איתו ביחד. נשיקה עמוקה, אפילו שאנחנו לא מכירים… אוי, הוא כזה חמוד, אפילו שאין דמיון בינו לבין שרה… רגע, שיט! שרה! באיזה סיטואציה אנחנו נמצאים לעזאזל?! התרחקתי ממנו במהירות ויצאתי מהמחסן, ורצתי אל החדר של אבלין.
היא הייתה שם והמשיכה לצייר את הדיוקן שלה, ראיתי את עינייה הנפוחות. היא הביטה בי מבט קר ואז הוא התייצב, "חשבתי שאת שרה," מלמלה. "את יודעת שאנחנו החברות הכי טובות? טוב, היא בטח סיפרה לך. אבל אני יודעת שזה לא ימשיך להיות ככה."
"מה זאת אומרת לא ימשיך להיות ככה?!" אמרתי בתדהמה ולא הצלחתי להתיק את העיניים שלי מהעין שציירה אבלין בדיוקן שלה. היא רעדה והלסת שלה נשמטה, היא נשכה את שפתיה.
"אני זוכרת בדיוק מה קרה כשהיא הייתה חולה. היא לא הצליחה להתחבר עם אף אחד ושנאה אותי ואת העולם. היא אפילו ניסתה להתאבד וחתכה כל הזמן, היא הולכת לחזור לזה, היא סיפרה לי שאם הסרטן יחזור לה, היא תמשיך לחתוך כמו אז, להיות קרה, ולהתנתק מכל אדם, כי היא יודעת שזה יפגע בכולם. אבל אני רוצה להיות איתה! והיא תתרחק ממני. זה מה שהיא אמרה, ואת יודעת ששרה לא משקרת, לא?"
"נאום. אה?" המצב רוח של אבלין היה עכור וניסיתי לסגור את הלב שלה מכל החששות. אף אחד לא באמת רוצה להתנתק מחברים שלו. בעצם זה נשמע הגיוני ששרה תעשה את זה כדי לא לפגוע באף אחד. אבל אין סיכוי שזה מקרה אבוד. לא!
אבלין ניסתה להתעלם מהמבט הדואג שלי והמשיכה לצייר, כעת היא סירטטה את הנוף שמאחורי הדיוקן שלה, כמו מין ציור תלת מימד יפהפה. וואו. לזאת יש כישרון מדהים.
"אני רוצה ללכת לחדר שלי. איפה הוא?" שאלתי את אבלין והיא שתקה. "אבלין!" הערתי אותה מהמחשבות שלה והנדידה אל ארץ החלומות או יותר נכון, ארץ הציורים היפהפייה שלה. שם מוחזקים קני הציור, הדיו, הטושים, וכל מה שמעבר. אני חושבת שהיא ו-וואן גוך מולכים שם ונולד להם הילדון פיקאסו. ועוד כל מיני ציירים קטנים וגדולים, מאנשים מקריקטורות וציורים של 'מצא את הדבר הזה' עד אל ציורים חופשיים וציורים מפורטים על קנבס גדול. ממלכה נחמדה.
"אז. גברת וואן גוך הנכבדת. תגידי, איפה החדר שלי?"
"תמשיכי במסדרון ותפני ימינה. ואז תראי מדרגות קטנות, בערך שש מדרגות, תעלי בהן ותמשיכי במסדרון עד שתראי את חדר שלושים וחמש, וכשאת רואה אותו תכנסי ואז תמצאי את השותפה שלך." הפעם זה שיש לי שותפה לא הרגיז אותי, סתם רבתי עם שרה, על משהו כזה קטן ומטופש. אני נורא מפונקת ואני מודה בזה.
"תודה." אמרתי לה ורצתי במסדרון, הבחנתי לרגע במדרגות קטנטנות, דילגתי מעליהן והמשכתי ללכת. הסתכלתי על החדרים, לא אחד אחד, רק על צד מסויים ומרוב מהירות לא בדקתי איזה. ראיתי את שלושים וארבע ומיד אחריו שלושים ושש. הסתובבתי לצד השני והבחנתי בחדר שלי.
פתחתי אותו בשעטה ולא האמנתי למראה עיניי, ישבה על מיטה גדולה נערה יפהפייה. השיער השטני שלה גלש על הכתפיים שלה ועבר אותן עד הישבן. בעינייה הירוקות השתלב גוון חום-דבש מדהים והמראה שלה היה רך וחמוד.
היא לבשה חולצת בטן בצבע וורוד אפרסק, מכנסיי ג'ינס קצרים ברמות, ונעלי אולסטאר אדומות שהתאימו לה באופן מושלם ללוק. הנערה הבחינה בי נכנסת ונבהלה קצת. האישונים שלה התרחבו מעט והיא חייכה. וואו. את החיוך שלה הייתי קונה בכל מחיר. היא הייתה פשוט מושלמת.
"אני קלואי, גברת שלמות." חוסר הביטחון שלי התפוגג. היא הרשימה אותי באופן לא נורמלי. אני נתקעת עם הבחורה הכי יפה בעולם באותו חדר, זאת סיבה להיות מאושרת, אני חושבת.
אה, וחוץ מזה, אני ממש לא שופטת רק לפי מראה, היא הקרינה מין חיבה מוזרה כזאת.
"אמבר." היא צחקה, כל תנועה שלה מתואמת ופשוטה. לא צבועה בכלל.
"היי אמבר!" חייכתי חיוך נורא פשוט שלא הדביק בכלל את הפער בין החיוך שלי לשלה. היא הייתה נראת כל כך חברותית בצורה, אפילו… מעצבנת.
"היי קלואי?" היא אמרה בטון שואל והורתה לי להתיישב על המיטה שלי. איזו מיטה מגניבה, לבנה עם כריות תפוחות, ממש כמו בבתי מלון יוקרתיים.
לא הבנתי למה היא נמצאת כאן בפנימייה כזאת של ילדים עם בעיות. היא נראתה פשוט מהממת. סטייל מעולה, חיוך מעולה, מראה מעולה, וחיבה מעולה. מה הבעיה שלה?