סיפור סינדרלה קצת הרבה שונה – פרק 1
"אני בבית". אני קוראת בקול בעודי זורקת את התיק על הרצפה, בועטת את הכפכפים מרגליי ורצה במעלה המדרגות לחדרי. אף אחד לא נמצא בבית אבל הקריאה הזאת היא הרגל ישן.
אני מדליקה את המחשב ומחכה בעצבנות שיעלה.
הוא לא ענה.
אני סוגרת את מסך הלפטופ בכוח, מאוכזבת מעצמי בעיקר, ששוב פעם קיוויתי שיענה לי.
אני יורדת למטה ודוחפת קערת קוסקוס לתוך המיקרו.
אחרי שאני משפריצה קטשופ מעל כל הצלחת דלת הבית נפתחת ואחותי לין נכנסת.
האוזניות על אוזניה ומרוב שהמוזיקה חזקה אני יכולה לשמוע את השירים שהיא שומעת.עוד פעם טרנסים של צווחות ויללות, אבל אם זה מה שהיא אוהבת לשמוע, מי אני שאשפוט אותה.
רוב הסיכויים שכשתסתכלו על אחותי הדבר הראשון שיעלה לכם לראש הוא:
"רשע טהור!!!",ואתם צודקים, היא באמת מרושעת אבל עם כמה שאנחנו רבות כל הזמן, היא גם אחותי, ובגלל זה אני אוהבת אותה.
היא מתיישבת לידי ואני שואלת אותה איך עבר עליה היום הראשון של כיתה ח'.
היא אומרת שלי שנעלה המורה לחשבון מחוץ לכיתה. אני צוחקת ואומרת לה שאסור לעשות כאלה דברים.
היא מביטה בי במבט שאומר:"נו באמת". ואני צוחקת בפעם השנייה ומחבקת אותה.
"איך היה היום הראשון בכיתה י' ?" היא שואלת ואני עונה שהיה נחמד.
"מצאת חבר?" היא שואלת. "לא". אני עונה. "חבל" היא אומרת. "יהיה נחמד כשיהיה סוף סוף בן שאפשר להציק לו". "בגלל זה את רוצה שיהיה לי חבר? לא בגלל שאת רוצה שאני אהיה מאושרת וכל זה?" אני שואלת בחיוך. אהבה זה בולשיט". היא עונה והולכת לחדרה.
אמא פותחת את הדלת בסערה וצועקת:" עוברים דירה". "מה?!!?" לין פותחת את דלת חדרה
בסערה. מסתבר שהיא כן שומעת למרות האוזניות. אני אזכור את זה בפעם הבאה שתתעלם ממני ותיתן את התירוץ הרגיל: "לא שמעתי, האוזניות האלה חוסמות הכל". "מה זה אומר עוברים דירה? לאן?" אני שואלת. "לקליפורניה" היא עונה. "אבל אנחנו גרים באורגון. מה רע לנו פה?" אני שואלת ולין מתחילה לבכות בכי מזויף. "אמא ! אני לא רוצה לעבור. כיף לי פה".
היא אומרת ביבבות. הפעם היא רצינית. "אין לך זכות להגיד מילה אחת אחרי מה ששמעתי שעשית היום למורה לחשבון". אמא עונה בעצבנות. "אנחנו הולכים לגור אצל פול וזה סופי". (פול זה בן הזוג של אמא.הם יוצאים כבר שנה ותשעה חודשים). "אני שונאת את פול ואני לא עוברת!" צועקת לין "מצדי תגררי אותי בשערות. אני לא זזה מפה" אומרת וטורקת את הדלת. "אני לא יודעת מה יהיה עם הילדה הזאת" ממלמלת אמא ומושכת את שערותיה בכוח לאחור. היא מביטה לעברי בתקווה לישועה."אני עם לין". אני אומרת לה. "או! תודה!" צועקת לין מחדרה ואני עולה לשלי.
תגובות (0)