חורים- פרק 1

"ארי!"
טארחח, מהלחץ של הצעקה הוא נכנס עמוק מידי…כמעט עד לעצם, אבל למזלי הרב הצלחתי לעצור אותו בזמן….
"אמא, אני מיד באה!" צעקתי חזרה, צעקה חזקה שהרידה את כל המוסך.
הדם התחיל לטפטף מכל עבר ולהתפשט לאורך כל היד, הזזתי את היד ימין ושמואל שיוכל להתפזר ולהתפשט לכל הכיוונים.
הכאב היה כלכך עצום הוא שיתק לגמרי את האזור, היד שלפני כמה דקות רעדה מרוב חחש של הלפני לא יכולה כעת לזוז, היא הייתה קפואה במקום והתענגה מהכאבים שחדרו לתוכה אך היא לא התנגדה וכך גם לא אני, למעשה אני זאת שרציתי בכאב הזה מלכתחילה. הרי אני זאת שגרמתי לכך, אני חטאתי את החטא, אני עשיתי את המעשה, אני טעיתי את הטעות, הטעות המרה שכעת עלתה לי בעוד חור….

כל לילה לפני השניה אבא שלי היה מספר לי תמיד את אותו הסיפור על הילד, הגדר החלק הכי חשוב המסמרים. איך הילד היא עושה טעות ותקוע עוד מסמר בגדר שלאחר מכן נהפך לחור, חור גדול ושחור, שאותו אי אפשר לתקן, שום דבק, חוט, נייר… שום דבר כבר לא יחזיר את הגדר למצב שהיא הייתה בה בהתחלה שום דבר….
זה למעשה לימד אותו כי דברים רעים שעשית נזכרים לעד ולא נמחקים מעולם…. ולמעשה זה לימד גם אותי.

כבר כמה שנים שכל פעם שאני עושה מעשה שאני מתחרטת עליו, אני יורדת למוסך שמתחת לבית שלי לוקחת את תיבת הכלים הגדולה של אבא, פותחת את המכסה החלוד עם הצבע המתקלף, שולפת מתוכה את פטיש הברזל הקר, הוחזת חזק בידת העץ המחוספסת.
בידי השניה אני הוחזת במסמר חד וחלוד, בחורת מקום בגוף…..
המסמר בפנים….
ואחרי כמה שניות הוא כבר בחוץ, אבל החור החור הוא מה שנשאר.
הרי כמו בסיפור החור הוא סימן החרטה שלי, סמין הסליחה.. הוא לעולם ישאר ויזכיר לי, הוא תזכרות לטעות הנוראית שעשית לעוד טעות… בחיים שלי וככל שאני יותר טועה כככה מתווספים יותר ויותר חורים…
לפעמיים אני תוהה מה יקרה כשיגמר המקום, מה יקרה כשלא יהיה לי איפה יותר לתקוע את המסמרים, שכל חלק וחלק בגוף שלי יהיה מלא בחורים….
כי הרי טעיות אני אף פעם לא יפסיק לעשות….