כי נמאס לה לרוץ במעגלים

היא יושבת לבדה על קצה המצוק, ובראשה חולפות מחשבות מוזרות.
מחשבות על חיים ועל מוות, מחשבות על שמחה וכאב.
בשעה הזאת הגאות מתחילה, והגלים נשברים על בסיס המצוק, כמעט מגיעים.
רסיסי מים ספורים מוצאים את דרכם אליה, אבל היא לא שמה לב.
בהחלטה של רגע היא קמה, ומתיישבת חזרה.
זה מחול מוזר, זהו מחול שיחזור תמיד, ללא קשר לגיל או למראה, למקום או לשעה.
היא קמה ומתיישבת – קמה ומתיישבת.
בשלב מסוים, כשהירח כבר על קו האופק והשמש מתחילה בזריחתה, היא נעמדת בפעם האחרונה, ולא מתיישבת בחזרה.
שנייה לפני שהיא הולכת למקום ממנו אי אפשר לחזור, היא מתכופפת ובעזרת אבנים קטנות כותבת על החול משפט אחד, שיכול להיות שאיש לא ימצא אי פעם.
'החיים אינם אלא מרדף אחרי מה שלעולם לא יהיה שלנו, אבל לי נמאס לרוץ במעגלים.'
היא מוצאיה דף ועט מכיסה וכותבת מכתב שאיש לא יראה, בו היא רושמת את רשימת האנשים שהביאו אותה למצב הזה, בשביל שגם הם ילכו איתה.
היא מתמקמת על קצה המצוק, ממלמלת תפילה חרישית,
וקופצת.

כי נמאס לה לרוץ במעגלים במרדף אחרי דבר שלעולם לא תשיג, כמו שנמאס לרבים אחרים.