מתחילים מחדש- פרק 36

נקודת מבט מוראל
"טוב…אז, אני…אני אחזור הביתה." אמרה שי בזמן שעמדנו מחוץ למכלאה.
"יש לך איך לחזור?" שאלתי בדאגה.
"אני אתקשר לברוך, או שאני אחזור ברגל." היא ענתה.
ברגל? אין סיכוי שאני נותן לה לחזור לבד.
"בואי איתי, אני שם את אור בבית ואחר כך חוזר לבית מחסה." אמרתי.
"אתה בטוח?" שאלה בהיסוס.
"בואי נו, הרי בכל מקרה שנינו חוזרים לאותו מקום, אני אודיע לברוך שנתעכב קצת." אמרתי.
"כן, בואי אתנו בבקשה, אני אראה לך את כל הבובות שלי." אמרה אור.
חיים שלי הילדה הזאת כמה שאני אוהב אותה. במהלך כל הזמן שהיינו במכלאה אור ושי מאוד התחברו אחת לשנייה, שי מינתה את אור לעוזרת האישית שלה וערכה לה סיור בכלובים והראתה לה את כל הכלבים.
ואני כל הזמן הזה רק הבטתי בהן וחייכתי, היא הייתה פשוט מדהימה.
"אולי לי את יכולה לסרב, למרות שאני עדיין לא מבין איך, אבל לאור אין סיכוי שאת יכולה להגיד לא." אמרתי לשי.
"בסדר, בסדר, אני באה." היא אמרה וחייכה אור קפצה על שי בחיבוק ואני הבטתי בהן וחייכתי.
~
"טוב בואו כבר שתי צבות." צעקתי בזמן שפסענו לכיוון המכונית, הובלתי על שי ואור בכמה מטרים, העפתי מבט בשתיהן, הן צחקו ושי עשתה לאור שק קמח, חייכתי לעצמי, שמחתי שהן ככה מסתדרות.
אור ושי לאט לאט צמצמו את הפער והצליחו להתקרב אליי. כבר התחיל להחשיך בחוץ, שלושתנו נכנסנו למכונית, כשאור יושבת במושב האחורי ושי לידי במושב הקדמי.
הנסיעה עברה בשקט, ששירים מתנגנים ברקע, הבטתי באור דרך המראה הקדמית וראיתי שהיא כבר נרדמה, הסטתי את מבטי לכיוונה של שי, ראשה היה מושען על החלון והיא שיחקה עם אצבעותיה.
כשהגענו לביתי עצרתי את המכונית ממול לשער הבית, הוצאתי את אור משתדל שלא להרעיש שלא להעיר אותה מהשינה, שי עזרה לי ולקחה את הדברים של אור.
כשנכנסנו הביתה הנחתי את אור על הספה.
איך שאימא שמעה שנכנסנו היא יצאה מהטבח.
"חיים של אימא." היא אמרה וחיבקה אותי ונתנה לי נשיקה במצח. הבטתי בשי שעמדה מהצד והביטה בנו וחייכה.
"לא תכיר לאימא שלך את החברה החדשה שלך?" שאלה אימא, וראיתי איך שי מתחילה להסמיק.
"לא… אנחנו לא…" שי אמרה בגמגום והתחילה להסמיק יותר.
"שי היא לא חברה שלי, היא… היא ידידה שלי מהבית מחסה." הסברתי שי ואני הסתכלנו אחד על השנייה ושי הנהנה בראשה.
"טוב… אם זה מה שאתם אומרים, למרות שאני חושבת שאתם ממש מתאימים." אמרה אימא והניפה את ידיה לצדדים.
באותו רגע הייתי בטוח שהסמקתי, הבטתי משי שבכלל הייתה מובכת מכל הסיטואציה.
"טוב אימא, אנחנו צריכים לחזור." אמרתי והסתכלתי על שי שהנהנה בראשה להסכמה.
"נראה לכם שאני אתן לכם ללכת בלי לטעום את העוגה החדשה שהכנתי?" שאלה אימא שאלה רטורית.
"אבל אימא זריז למה ברוך ממילא עצבני עלינו." אמרתי למרות שדווקא רציתי להישאר עוד קצת עד שיש לי הזדמנות להיות בבית.

נקודת מבט שי
"טוב שבאת באמת." אמרתי למוראל בעצבים מדומים.
"מצטער." הוא אמר ומשך כתפיים.
"יא, מי זאת החמודה הזאת?" שאלתי בהתלהבות כשראיתי את הילדה הקטנה שבאה עם מוראל.
היו לה עיניים ירוקות כמו של מוראל ושיער שטני חלק עד הכתפיים, היא הייתה יפיפייה.
"אחותי. מה, לא רואים?" הוא שאל.
"האמת, שלא." עניתי ומוראל הביט בי בהרמת גבה.
"היא כזאת יפה, ואתה… אתה כזה מכוער." אמרתי בציניות.
"למי קראת מכוער?" שאל מוראל בעצבים מדומים והחל להתקרב אליי.
"לך." עניתי בהתגרות והתקרבתי חזרה.
ואז שוב נוצר מצב שהיינו ממש קרובים, הבטתי בעיניו הירוקות שגרמו לי לטבוע בהן.
"טוב מלכת יופי, יש לנו הרבה עבודה." אמרתי לאחר שהתעשתי על עצמי ולקחתי צעד אחורה.
אור ואני התחלנו להתחבר, ערכתי לה סיור במכלאה והראיתי לה את הכלובים וכל הכלבים, בהתחלה היא קצת פחדה ולא רצתה להיכנס לכלובים. אבל בסוף שהיא ראתה שכלבים לא כל כך מפחידים היא ליטפה את כולם ולא רצתה לעזוב את מבנה הכלובים.
שלושתנו הסתובבנו בפעם האחרונה בכל המכלאה ונפרדנו מכולם. האמת, אני אתגעגע לעבודה במכלאה. ללנקות את הכלובים, לטיולים עם הכלבים, למלחמת מים שאני ומוראל היינו עושים כשהיינו מסיימים לנקות את הכלובים והכי הכי אני אתגעגע לשוגר.
לאחר שסיימנו את תהליך הפרידה מהמכלאה, עמדנו מחוץ לשטח המכלאה והעלינו זיכרונות.
"טוב אז אני, נראה לי שאני אלך הביתה." אמרתי.
"יש לך איך לחזור?" שאל מוראל.
"אני אסתדר." עניתי.
"בואי איתי, אני ממילא שם את אור בבית וחוסר לבית המחסה." אמר מוראל.
"כן! תבואי איתנו, בבקשה." אמרה אור בקולה המתוק והילדותי.
"בסדר, אני באה." אמרתי. אור מיד קפצה עליי בחיבוק ומוראל חייך אליי וחייכתי אליו חזרה.
~
נכנסנו למכונית אור ישבה במושב האחורי ואני במושב הקדמי ליד מוראל, רוב הנסיעה עברה ששירים מתנגנים ברקע, לפעמים שקטים ולפעמים קצביים.
השענתי את ראשי על החלון מביטה בדרך שחולפת על פנינו ותוך כדי משחקת עם אצבעותיי.
העפתי מבט קטן במוראל שהיה מרוכז בכביש, ואור הקטנה שנרדמה.
לפתע מוראל עצר את המכונית הזדקפתי במקומי.
"הגענו." הוא אמר וחייך חיוך קטן.
ירדנו מהמכונית, מוראל מחזיק את אור ואני את שאר הדברים ופסענו לכיוון הבית.
מוראל פתח את הדלת ונכנסנו, הבית היה קטן בדיוק כמו הבית שלי, בחנתי בעיניי את הבית. מוראל הניח את אור הקטנה על הספא, ואז אימא של מוראל יצאה מהטבח וחיבקה את מוראל, הבטתי בהם וחייכתי. מוראל ראה שחייכתי וחייך אליי חזרה.
"מורי, לא תכיר לאימא שלך את החברה החדשה שלך?" שאלה אימא של מוראל את מוראל והביטה בי בחיוך.
האמת, הייתי קצת מובכת מכל זה, קצת מובכת? קצת הרבה.
"לא… אנחנו לא…" התחלתי לומר בגמגום.
"אימא, שי היא לא חברה שלי, היא… היא ידידה שלי מבית המחסה." הסביר מוראל.
"תגידי, כל הילדות בבית המחסה יפות כמוך?" שאלה אימא של מוראל ואני התחלתי להסמיק.
"תראי, בקשר לזה…" אמרתי והתחלתי לצחקק מתוך המבוכה.
"אז למה אתם לא חברים? אתם ממש מתאימים." אמרה אימא של מוראל ושנינו התחלנו להסמיק מרוב מבוכה.
"האמת שאנחנו, אנחנו כבר צריכים לחזור לבית המחסה." אמר מוראל.
"כן, כבר ממש מאוחר." אמרתי.
"לא לא, אין סיכוי שאני נותנת לכם ללכת לפני שאתם טועמים את העוגה שהכנתי." אמרה אימא של מוראל.
מוראל ואני הסתכלנו אחד על השנייה, חייכתי אליו ומשכתי כתפיים.
"בסדר, אבל שיהיה זריז." אמר מוראל.
שלושתנו התיישבנו במטבח ואכלנו, לאחר שסיימנו לאכול פיניתי את הצלחות לכיור ושטפתי אותן.
מוראל הביט בי בקיבוץ גבות, ואני החזרת לו מבט וחייכתי חיוך קטן.
"טוב, אני הולך לקחת משהו מהחדר ונלך." אמר מוראל, הנהנתי בראשי.
מוראל הלך ואני ואימא שלו נותרנו לבד.
"שי, את באמת מקסימה ואני מוזמנת לבוא הנה מתי שאת רוצה." היא אמרה.
"תודה רבה, גם את מקסימה בעצמך." אמרתי לה וחייכתי חיוך ביישני.
"ואני באמת התכוונתי למה שאמרתי קודם, את והבן שלי ממש מתאימים, ואני יודעת בוודאות שאם תהיו ביחד אתם תהיו מאושרים." היא אמרה.
"האמת, ששנינו ביחד זה כמו שמן ומים." הסברתי.
"וחוץ מזה, אני מכירה את הבן שלי, אני יודעת מתי הוא אוהב מישהי, ואני יודעת מי באמת יכולה לעשות אותו מאושר." היא אמרה.
רגע… מה היא מנסה להגיד לי, מוראל אוהב אותי?
"חזרתי, טוב אימא אנחנו זזים." אמר מוראל וחיבק אימא שלו.
ולאחר מכן גם אני. "תחשבי על מה שאמרתי לך, אם את באמת אוהבת אותו אל תוותרי עליו." היא אמרה לי בשקט בזמן שהתחבקנו.
נפרדנו ממנה בפעם האחרונה ויצאנו מהבית.