האקדמיה לאומניות #פרק רביעי

-נקודת מבט בן-

מגיל קטן פיתחתי שנאה לכל האנשים העשרים שקונים דברים יקרים בלי שום צורך בהם. אקדמיית 'וורקס' הייתה אחת המקומות שצורך בסיסי לא נמצא בהן בכלל אך בכל זאת כל העשירים למינהם הולכים לשם. אנשים מחפשים דברים שחסר להם אך כמעט ותמיד אין להם צורך בזה. אנשים לא מעריכים מה שיש להם, ואם הם צריכים לאבד את מה שיש להם בכדי להיות אסירי תודה, אולי הם צריכים לאבד.
כשאני פולט בטעות את המילה "יקר" אנשים מתחילים להראות רחמים, כמו שקרה כשאמרתי למולי שאקדמיית 'וורקס' יקרה לי. אף פעם לא אהבתי רחמים וגם לעולם לא הייתי טיפוס שמרחם על עצמו, אך אנשים אוהבים לרחם על אנשים שכביכול נראים להם מסכנים. אני לא מסכן, אף פעם לא הייתי, אף פעם לא אהיה, אז למה עדיין יש באנשים צורך לרחם עליי?

"הגיטרה מכוונת?" שאל כריס. עיניו השחורות נראו שחורות יותר מתמיד כשאורות הניאון ב'וורקס' האירו על צבע עורו החיוור וגרמו לעיניו לבלוט מתמיד. בגדיו, כמו שיערו, היו שחורים כפחם ושפתיו הדקות התעקלו לחיוך צדדי.
"מכוונת." אישרתי והבטתי במולי שעסקה בכינור שביידה. אף פעם לא הבנתי את הקטע שלה, אבל אפשר להגיד שהקטע שלה הוא גם זה שגרם לי לבחור בה. היא נראת שקטה, הילדה המחוננת שמנגנת בכינור כל היום. אך כשמגיעה ההופעה בלילה היא חושפת צד אחר בה, הצד הרוקיסטי, הצד הפחות רציני, הצד שגורם לתהות אם היא נפלה לפני ההופעה או אולי איזה נשמה של זמרת רוק שנפטרה בשנות השמונית משתלטת עלייה.

כריס התעקש שמולי תשיר, אך מולי התעקשה לנגן בכינור שלה. כריס הוא המתופף של הלהקה, אני הגיטריסט והזמר ומולי גם הזמרת, ליווי בדרך כלל אך זה לא העניין. מולי יודעת גם לתופף וגם לנגן בכינור. וכשבחרנו לנגן במבחן הבד שיר של אד שירן, מה שנראה לכריס לפני יומים ההחלטה הכי טיפשית, מולי החליטה לנגן בכינור שלה. אני חשבתי שזה מגניב, לעומת כריס שחשב שזה דבילי, בדיוק כמו הבחירה של השיר.

"עכשיו תורינו?" מולי שאלה בהתלהבות ברגע שבחור עם גיטרה אקוסטית יצא מהחדר אודישנים.
"כנראה." כריס ענה ונכנסו אל תוך החדר.
החדר היה בנוי בצורה אקוסטית, רמקולים ניצבו בקירות האפורים, מיקרופונים ניצבו על הרצפה הלבנה והחלקה, ממולם של שולחן הבוחנים. כיסאות גבוהים היו מסביב למיקרופון אבל בחרנו שלא להשתמש בהם.
היו רק שני בוחנים, בוחן ובוחנת. שניהם היו נראים צעירים יחסית לבוחנים, או לכאלה שעובדים במקום שכזה.
"שלום," הבחונת חייכה. עינייה הגדולות והכחולות סרקו את בגדיו של כריס ואחר כך את שיערה של מולי ולבסוף את מגפי העור השחורות שלי. "מה שלומכם?" היא שאלה בחביבות.
"בסדר גמור." מולי לחשה לחש חירשי.
השופטת סידרה משהו בשיערה האדמוני והקצר ואז שפתייה הדקות התעקלו לחיוך, "מה השמות שלכם?"
"אני בן, זאת מולי וזה כריס." הצבעתי על כל אחד, "ואנחנו 'רוק' להקה אנחנו בדרל כלל מפרסמים שירים ביוט-"
"פחות דיבורים יותר מוזיקה!" הבחור הצעיר והרזה למדי צעק ונעטף בצעיף שהונח בצורה מושלמת על צווארו.
בגלל שלא היינו יכולים להביא את התופים של כריס אליינו החלטנו שהוא ישיר, אני אנגן בגיטרה ואשיר כזמר ליווי ומולי תלווה אותנו בכינור שלה.

יידי זזה במהירות ובדיוק על מיתרי הגיטרה אשר פתחה את השיר. לאחר מכן הכינור של מולי נכנס, ליווה את קולו הצלול של כריס בכל עלייה ובכל ירידה. עצמתי את עיניי למגע המיתרים שאני כל כל אוהב. מדי פעם שרתי בלחש, ומולי צעקה בקטעים שצריך. לרגעים אחדים הרגשתי שבאמת הצלחנו, עשינו את זה, ואז המיצאות חזרה, מכה בי בכל כוחה. אין לנו סיכוי.
העברתי את ידיי פעם אחרונה על המיתרים, סיימתי את השיר עם קולו השקט של כריס ונגינת הכינור המצמררת של מולי.
מחיאות כפיים סוערות שבאו מהבוחנת הצעירה העירו אותי ממחשבותי.
"וואו, וואו, זה מצויין לא כך הנרי?" היא שאלה את הבוחן שככל הנראה שמו הנרי. הנרי הנהן בהסכמה, הם חשבו שזה היה מצויין.
"התשובות ינתנו לכם בקרוב." הוא חייך חיוך עייף ויצאנו אני, מולי וכריס מהחדר בריצה.

"היינו מעולים!" מולי צעקה כשיצאנו מהאקדמייה.
"קשה לי לומר אבל הקטע עם הכינור היה מדהים! אנחנו בטוח עוברים." כריס אמר בהתלהבות והחליק כיף למולי הנרגשת.
"אנחנו?" כיווצתי את עיניי ונעצרתי במקומי.
"לא," כריס גלגל את עיניו השחורות, "סבתא שלי הרוקיסטית. ברור שאנחנו!" הוא צעק.
"כן אה…" מלמלתי והתקדמתי איתם, עמוס במחשבות.