זאב שחור (פרק חמשי-אי נוחות)

איתן התעורר מצליל שלא הפסיק להציק לו. הוא פתח את עיניו בשקט והתרומם. המים זרמו. הוא הסתכל על חדרה של אנני, היא לא הייתה בבית. אמו השאירה לו פתק שנכתב בזרירות ואמר שהיא תחזור רק בעוד יומיים והוא היה לבד בבית, אז למה המים דולקים? הוא הלך לכיוון המקלחת, דיי מנסה לשיעור את שיערו עוד יותר מהרגיל פותח את הדלת ונדהם לראות את הלינה במקלחת. הוא לא הצליח לראות את גופה, אלא רק את צורתו מבעד לזכוכית המחוספסת. "אני מצטער!" מלמל במבוכה איתן וסגר את הדלת, מתחיל לקלל בליבו על הזכוכית המחוספסת. היינו צריכים לקנות זכוכית חלקה, חשב והרגיש איך לחייו התמלאו בסומק.
איתן ירד למטבח וניסה לבשל משהו אך שוב ריח שרוף יצא מהמחבת. "אתה ממש לא טוב בזה, אה?" הלינה ירדה מהר ולקחה מאיתן את הפיקוד על המטבח. היא זרקה את המנה בשרופה ולקחה שמן ומספר ביצים והחלה לערבב אותם. "למזלך אני עובדת בבית קפה." אמרה בחיוך נבזי. איתן בלע את רוקו. הלינה הייתה לבושה בחולצה גדולה ומכנס שחור, בהחלט מהפך מהלבוש הרגיל שלה. "תקשיבי, מצטער שנכנסתי ככה מקודם." איתן הרגיש איך לחייו מאדימות, קולו היה מובך והלינה פלטה צחוק חנוק. "אתה כזה חמוד." לחשה הלינה, מדלגת על פניו ומעבירה כמה עגבניות לעבר הקרש חיתוך.
אני תמיד רק חמוד, אף בחורה לא מתביישת ממני, מוצאת אותי בצורה אחת מחדר, איתן מרמר על חיו. אם הוא רק ידיד הכי טוב אז לפחות שיהנה מזה, חשב בכעס. הלינה בלעה את רוקה והסיטה את גופה בצורה חדה. "מישהו בא." לחשה הלינה. איתן בלע את רוקו והיא נעלמה כלא הייתה. על האש עדיין הייתה חביתה עם מספר עגבניות, גבינה, ושלושה פרוסות לחם.
צליל פעמון באמת נשמע, אך זה לא היה אחר מאשר הדואר. איתן הביט בדואר דיי מתוסכל. חשמל, מים, מכתב מבית הספר עוד מכתב מבית הספר ואז הגיע מכתב שמיועד להלינה. איתן תהה לאן היא ברחה. הוא שם את כל הדואר על הבר והביט במכתב הדק. לא יכלו לכתוב שם הרבה, אולי חצי דף מכופל. הוא ניסה להביט במכתב שוב אבל אז הלינה צצה מקצה המדרגות. היא פסעה קצת בהיסוס לקראת איתן ופתחה את המכתב, מתרחקת מעיניו של איתן וקוראת אותובעיון רב.
השולח היה הפטרון הקבוע שלה, זה ששמר על העיר שלהם מ-'סכנות על טבעיות'. הלינה בלעה את רוקה בפחד מביטה ברשימה החדשה.
***
מאיה וג'קסון היו יותר ממיואשים, הם הפכו כל פינה חשוכה, כל מקום ביער, אפילו עברו ליד העירים הקרובות לבדוק אולי היצור עבר דירה, אך כלום, שום דבר. ג'קסון קילל חרישית. "זה בסדר," שכנעה את עצמה מאיה וג'קסון עצר את הרכב לצד הביתה, הבית החלול והריק שתמיד היה כך מאז שדוד מתיו נכנסלתרדמת. אף אחד לא ידע מה קרה ואיך, אך דוד מתיו נטף מריח החייה הזאת, ריח אדמה לחה ועלי רוזמרין. מאיה שנאה את ריח הזה יותר מכל דבר, מאז שחושיה התחדדו, גופה נהיה חזק יותר ושמיעתה טובה יותר הכול נהיה עבורה כקללה. רק ג'קסון היה האור הזה שתמיד גרם לה לחייך. "רוצה שאני יישאר אתך? הבנים כנראה יישארו עוד לילה במקלט שלנו אז לא נוכל להית לבד." מאיה ניתקה את חגורת הבטיחות ונישקה את ג'קסון קלות על שפתיו. "תכנס," לחשה ויצא מהרכב.
הבית היה שקט מאז שדוד מתיו לא היה בו, כבר עבר שבוע מאז, שבוע שמאיה הייתה נואשת למצוא את היצור הארור ולשאול בתוקף למה עשה את זה, למה הוא רוצה לאמלל את חייה. היא ישבה על הספה וג'קסון התיישב לצידה. 'את לא לבד.' מחשבותיו חדרו לתוך מוחה, היא שמעה את קולו בצורה חמימה כול כך. הוא העביר את ידיו בשיערה הקצר, והחל להביט בבוז עמוק בקצות שיערה הגלי. "אהבתי את השיער שלך ארוך." ציין ג'קסון וסובב את זרועותיו סביב גופה. "אני לא יכולה עם השיער שלי, הוא צומח כל הזמן כמו אצל קוף." פלטה בבוז מאיה וג'קסון החזיר לעברה מין צחקוק. "קופיף ג'ינג'י." אמר מהר וצחק מהרעיון המגוחך. מאיה עצמה את עיניה ונשענה על החזה של ג'קסון, נרגעת מצליל פעימות ליבו. היא נרדמה.

"אל תתקרב אלי," הזהיר קול נשי שמאיה לא הכירה. זו הייתה נערה, לבקנית בעלת שיער לבן ארוך מלא בצמות קטנות וחרוזי זכוכית; מולה עמד איתן, הוא נראה קצת חיוור, עיניו הירוקות היו סוערות הוא לא הבין מה הולך שם. "הלינה, הכול בסדר תירגעי." איתן ניסה להרגיע את הנערה, אך היא פשוט הביטה בשברון לב והמשיכה לצעוד הלוך ושוב בסלון ביתו של איתן.
"אתה לא מבין!" קראה בקול מתחנן הנערה, היא התיישבה על הקרקע והצמידה את אחת מרגליה לחזה שלה, מתנשמתה בכבדות. "אז תסבירי לי כך שאני אבין," איתן כמו תמיד ניסה לעזור לאנשים שלא היו צורכים בעזרתו. "אני חייבת ללכת." לחשה הנערה. עיניה היו כהות שחורות, מאיה זכרה את העיניים הלאה,היא התעוררה וג'קסון פתח את עיניו, לוחש משהו כמו "תני לישון קצת" ודחף את מאיה לעבר כתפו. "ג'קסון תתעורר, אני חושבת שאני יודעת איפה היא!"
היא הרימה את ג'קסון על רגליו כשבניתים מיהרה לקחת סכין כסוף בידיה. ג'קסון התעורר והחל ללכת באטיות לכיוון הדלת. "תמהר כבר!" השתלטה עליו מאיה והוא התעורר בבום. 'אל תצעקי כל כך.,' אמר ג'קסון ופתח את דלת הבית. השעה הייתה שלוש וחצי בלילה. בבקשה שלא פספסנו אותם. מאיה התקשרה לכל הלהקה, הם סיכמו כי יפגשו בעוד חמש דקות מול הבית של איתן.
***
הלינה אספה את חפציה, אפילו שלא פזרה אותם היא החלה למצוא דברים שכבר נחו בצורה מבויתת בארון הקטן. "מה קרה, ספרי לי אני באמת רוצה לדעת." דופק ליבו, הוא פרפר בקלות כזו. הלינה הסתכלה עליו בהיסוס. היא לא תסכן אותו, לא עוד! היא לעולם לא סלחה לעצמה, מאז שעזבה את הפטרון שלה המון יצורים אחרים החלו להסתובב חופשים ולעשות כרצונם, היא החלה לקבור את פניה, למה התחלתי עם כל זה? תהתה בליבה. היא לקחה כמה בגדים ודחסה אותם למזוודה. הלינה הרימה את המזוודה על גבה והצמידה תיק גב לכתפיה. "לא, את לא תלכי לפני שתסבירי לי מה קרה!" היא הביטה בו במבטה הקר, היה טיפשי מצידה לחשוב שיצא מכל זה משהו.
"אתה חושב שיצא מזה משהו? איתן אני לא כמו חברה שלך, אני נולדתי כבר כמשתנה, אני לא חושבת שיש משהו בעולם הזה שבכלל מבין מה אני. אתה חייב להבין, אני לא שייכת לכאן." זה נכון, אני באמת לא שייכת לכאן. לחשה לעצמה, היא לא הייתה בת אדם, היא הייתה זאבה שהשתנתה לבת אנוש, איתן היה בןאדם רגיל לכל דבר והוא לא נועד כדי להבין, או לקבל אותה.
"תן לי לעבור," ציוותה בשקט. הוא הביט בה דרך זוג משקפיו וליבו כמעט החסיר פעימה, הוא פוחד ממני? אני מרגישה עלובה, בן אנוש גורם לי כל כך להיפגע, אמרה לעצמה והזיזה את איתן, מתחילה לרדת במדרגות. "למה את פתאום עוזבת? מה היה כתוב במכתב הזה כבר?!" הוא שוב עקף אתה והיא הביטהבעיניו. הן הן היו חיות, ירוקות לא מתות כשלה. "הם שלחו לי משימה חדשה," הודתה הלינה והציגה את המכתב בפניו. "אני כבר לא מקשיבה לפטרון שלי, אבל הוא עדיין שולח לי צווים, אני מנסה לעזור לאנשים האלה, לא להרוג אותם, כבר לא לפחות. פעם עשיתי את זה ללא בעיה, פעם הייתי משהי אחרת, אבל עכשיו אני לאכזאת." איתן הביט בה ולא הבין מילה. "אני לא מבין, " הודה איתן והלינה הוציאה יומן קטן וכסוף, נותנת לו אותו והולכת.

הלינה פתחה את דלת הבית, רוצה להשתנות ולמחוק כל קשר לבית, היא ירדה במדרגות החרום, מחזיקה בידה את תיק הגב ואת המזוודה מצמידה למותניה. המזוודה הייתה קטנה וגם תיק הגב, אז לא היה לה ממה לחשוש, היו שם אולי שלושה סטי בגדים, מברשת שיניים ואלי כמה חפיסות שימורים. היא הספיקה לרדת את כל המדרגות, מתחמקת בצללים, אך משהו הסיט את שומת ליבה. אלו היו שלושה נערים, אחד היה רזה וכהה עור בעל גוון זית עדין. עיניו היו חומות ועדינות ושיערו פרוע לכל עבר כמו סערה. הוא עמד לצידה של הלינה והחל לפטפט איזה שטות על הבנות שיצאו מאיזה מסיבה. "אז אתה קולט, אחי? אפילו שהיא הייתה שיכורה היא לא הסכימה לצאת אתו!" אמר וצחק מהבדיחה של עצמו. לציידו עמד נער ג'ינג'י ונער כהה עור, אולי אפרו אמריקני? שהוציאו צחוק מאולץ. הלינה הסתתרה, מצמידה את גופה הדק לקיר הלבנים הקרים ומרגישה איך נשימותיה נחלשות. צליל דופק ליבו של איתן, היא עדיין שמעה אותו. "אני מצטערת." לחשה כמו שלחשה לו אז, בפני פתח הכניסה לבניין שלה. היא צעדה כמה צעדים מהירים ומישהו שם יד על פיה, היא הרגישה קלילה מתמיד ועיניה התחילו להחשיך.