Who A m I פרק 26

פרק 26
בשבועות הבאים כולם השתדלו שלא להרגיז את קארו. מראה מיה הפצועה עורר את כל תלמידי השנה השנייה וגרם להם לשקול ברצינות את מה שהוא אמר לגבי העונשים שלו.
מיה התרחקה ממני שוב. ידעתי שהיא לא כועסת עלי, אלא פשוט מתביישת שראיתי אותה במצב שברירי כל כך.
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את מיה כך. כלומר, חוץ מהפעמים שתפסתי אותה בוכה בבית שלה. אבל עצם זה שהפעם ראיתי אותה במצב הגרוע ביותר שיכולתי לתאר את עצמי גרמה לי להתחיל לחשוש מקארו בעצמי.
לא הספקתי להוכיח את מיה על מה שרציתי. אחרי שאספתי את כל הראיות מסוף השנה שעברה, החופש הגדול ותחילת השנה הזאת, הגעתי למסקנה: מיה מפחדת.
נכון, טבעי לפחד במיוחד בתקופה הזאת, אבל ידעתי שמשהו שונה עובר על מיה. זה לא פחד רגיל מה שנשקף מהעיניים שלה.
למרות חששותיי, שיתפתי את מגי ולוסי במחשבות שלי. לוסי עדיין התקשתה לקבל את העובדה שמיה כבר לא קרירה כלפינו.
"היא ממש צבועה." היא עיקמה את אפה והעיפה את שיערה לאחור. "יום אחד היא חברה שלנו, ביום שלאחר מכן קרירה. עכשיו את אומרת לי שהיא שוב חברה שלנו?"
לא עניתי לה. לוסי ידעה ועוד איך מה שקרה עם מיה, אבל עדיין היא לא השתכנעה.
נראה שהמינוי למנהל בית הספר הלהיב את סנייפ. חוץ מהחוקים שהוא קבע לנו הוא הוסיף עוד כמה חוקים: לא לצאת החוצה בלי רשות, לא להרעיש במסדרונות בין שבע לתשע בערב, לא לכלך את הטירה – משהו שגם היה קודם, אבל אף אחד לא באמת הקשיב לזה – או שתקבל עונש שכולל מלקות 'מקסימות' מקארו ומתלמידי השנה השביעית שרובם מסלית'רין.
"לנשום מותר?" שאלה מגי בכעס בארוחת הערב. "או שגם על זה אני אקבל מלקות?"
כמובן שהיינו חכמות מספיק ולא ענינו לה.
ומה שבאמת הלך לא טוב, היה השיעור בחקר המוגלגים.
קודם כל, הכיתה שהיינו בה הייתה במקור כארון ניקוי, עד שפילץ' בטובו (אני לא מאמינה שאני אומרת את זה) התקין שם חלון קטן.
החדר עצמו היה מואר רק בנרות והצללים שלנו התעוותו בקירות האבן. המקום הזכיר לי תפאורה של סרט אימה.
וגם את המקום שבו אוכלי המוות כלאו אותי ואת מיה שנה שעברה.
לא, חשבתי לעצמי כשהתחלתי לרעוד, אל תחשבי על זה.
אבל היה כל כך קשה להתנתק מהזיכרונות הללו.
עד שהכיתה הסתדרה מצאתי את עצמי, למרבה ההפתעה, לבד.
"שרלוט, בואי לפה."
קולה של מיה נישא מעל קולות הדיבור. הבטתי בהלם לעברה. היא ישבה ליד הקיר והצביעה על הכיסא לידה.
מיה רוצה שאני אשב לידה?
פניה נראו מעט יותר טוב, אבל עדיין מרוטשים. לפחות היה לה שכל לנקות את הדם הקרוש.
צעדתי בהיסוס לעברה והתיישבתי לידה.
"תקשיבי, שרלוט," היא אמרה. "אני יודעת שבזמן האחרון קורה בינינו משהו-"
"לא בינינו, לך. משהו קורה לך."
היא שתקה לרגע ושיחקה בתלתל שיערה.
"נכון," היא הודתה בסוף.
"מה קורה לך?" שאלתי בקול חלוש. "אני לא מבינה למה את פוחדת כל כך. נכון, זה טבעי לפחד כך, אבל את… אצלך הפחד חזק יותר משום מה."
מיה שתקה שוב.
"את לא סומכת עלי?"
"ברור שכן," אמרה מיה באנחה כאילו כבר אין לה כוח אלי.
"אז מה ה – ?"
"אני אספר לך אחר כך, בסדר?" היא אמרה במעט עצבנות. "נרגעת עכשיו?"
"כן," אמרתי בחיוך.
"מעצבנת אחת," אמרה מיה בחיוך קטן.
לרגע אחד הכל נראה מושלם. הנה, הכל בסדר עכשיו.
הזיכרונות ממשרד הקסמים, וולדמורט, השרביט המיוחד שלי ופוטר – כל אלה נשכחו ממני באותו הרגע שראיתי את החיוך – גם אם היה קטן – של מיה.
אבל כמובן שתמיד משהו חייב להרוס הכל.
והדבר הזה בא בדמותה של אלקטו קארו.
"שבו במקומות!" היא קרקרה בקול צרוד שהיה דומה כל כך לקולו של אח שלה.
כל התלמידים העומדים נדחפו אל השורות האחרונות והביטו באלקטו בפחד.
אלקטו דידתה בגבה המגובן אל השולחן הנוטה ליפול. פניה המלאות בפצעים לא נראו טוב יותר לאור הנרות, ואני ניסיתי כמה שיותר שלא להביט בה.
"ברוכים הבאים לשיעור בחקר המוגלגים," היא אמרה והביטה בנו מעל לאפה המעוקל. "היום נלמד יותר על הזן הזה שנקרא 'מוגלגים'."
"זן?" עיניה של מגי נפערו לרווחה. "מוגלגים הם אינם חיות מחמד!"
"שקט!" היא צעקה ומגי התכווצה במקומה. "ברור." היא הביטה במגי במבט שוחר רע. "לא יכולתי לצפות למשהו יותר טוב ממך, מגי אנדרסון. את בת מוגלגים."
"האם יש דבר רע בלהיות בת מוגלגים?"
"בהחלט," היא אמרה בקול צרוד וחשפה שיניים רקובות. "מי רוצה להיות חיה מלוכלכת כזאת?"
כל בני המוגלגים החלו לצעוק. כמה מהם החלו גם לקלל את אלקטו.
"שקט!" היא צרחה. "אנדרסון, לכי לפרופסור קארו. את ראויה לעונש."
"אני?" עיניה של מגי נפערו לרווחה. "מה עשיתי? הגנתי על עצמי?"
"יותר מזה!" היא צרחה. "את העזת להרים את קולך על מורה!"
"וזה הגיע לך!" מגי קמה ממקומה, פניה אדומים מכעס. "מי את שתתייחסי אל מוגלגים כך? אני מתערבת שבמשפחה שלך היו גם מוגלגים!"
במהירות בלתי אפשרית אלקטו שלפה את שרביטה מהכיס. היא הצליפה באוויר. מגי ייבבה ואחזה בשריטה הארוכה שנוצרה על לחייה.
"אף אחד לא יגיד עלי כך." עיניה השחורות נצצו. "משפחתי בעלת דם טהור! ואף ילדה מוגלגית מלוכלכת לא תגיד אחרת!"
מגי ליטפה את לחייה בכעס ויצאה מהחדר ברקיעות רגליים רועמות.
אלקטו התנשמה והסתובבה אלינו. כשהייתה עצבנית היא נראתה אפילו פחות טוב.
"עוד מישהו ירצה לזכות בעונג לשריטה כזאת?"
אף אחד לא ענה.
אלקטו הסתובבה אל הלוח והמשיכה לדבר בקולה החרקני.
איזה שעמום.
פתחתי את התיק שלי שהיה מתחת לשולחן והבטתי לתוכו. היומן הישן של אמי הציץ ממנו.
מצוין, מצאתי מה לעשות בשיעור.
כבר הרבה זמן שלא קראתי ביומן של אמי, אם איני טועה, מאז הלילה שבו נרצח דמבלדור.
משכתי אותו באיטיות מהתיק כדי שאלקטו, שבאותו הזמן פצחה בדיבור נלהב על מקצועות המוגלגים שקראה להם, "מקצועות שאין בהם כל תועלת".
מרפקתי את מיה. היא הסתובבה אלי מיד והיה אפשר לראות שהיא ממש לא מרוכזת בשיעור.
"מה?" היא לחשה.
הנחתי את היומן בעדינות על השולחן והיא הציצה בו.
"זה היומן של אמא שלך?" היא שאלה בלחש.
הנהנתי ושמתי אצבעי על שפתיי כדי לרמוז לה לשתוק. העברתי את אצבעי על הכריכה ומיד פתחתי את המקום שבה הייתה הסימנייה – לא העזתי אפילו לקפל את הקצוות של הדפים העדינים כפי שאני עושה בדרך כלל לספרים – וסימנתי למיה שמצאתי את העמוד שבו הפסקנו.
היא קירבה את הקלמרים של שנינו כדי לכסות את היומן, ושתינו הצטופפנו בשביל להביט בכתב המסולסל שנראה נרגש מתמיד.
האווירה הייתה מדהימה. המסעדה המפוארת הייתה מסודרת בקפדנות. הקירות החומים בהקו לאור הנרות. השולחנות העגולים היו עטופים במפה בצבע שמנת. נראה היה שאפילו את המפיות סידרו בדייקנות אופיינית כל כך למסעדות פאר, כי סמנת'ה לא העזה אפילו לנסות לגעת ביצירת האומנות הזאת.
"אני מבינה," היא אמרה, נרעשת מעט. "אבל מדוע לא סיפרת לי קודם?"
"סמנת'ה, יקירתי," הוא אמר וניגב את פיו במפית – כנראה שלו לא אכפת להרוס אותה, חשבה סמנת'ה – "אם רק היית יודעת מה קורה בשלטונות על עולם הקסם."
"אז תסביר לי," היא אמרה בעקשנות האופיינית לה.
הוא נאנח, אבל לא נראה לא מרוצה. עיניו נצנצו לאור הנרות והוא נראה די שמח, משהו שלא כל כך היה אופייני לו, אפילו שסמנת'ה אהבה את זה.
"אצלנו יש חוק שמגביל אותנו לגלות את סודנו לאנשים מוגלגים – "
"אין צורך להעליב אותי," אמרה סמנת'ה בקול נעלב.
כשהבין את שאמרה, הסתלסלו שפתיו לחיוך קטן. "לא! בכלל לא התכוונתי. מוגלגים אצלנו זה אנשים חסרי קסם."
"אה," אמרה סמנת'ה במבוכה. "מוגלגים," היא גלגלה את המילה על לשונה.
"בכל מקרה, אסור לנו לגלות את זה למוגל."
"אוקי,, היא אמרה, אבל עדיין לא נראתה משוכנעת. "עכשיו תגיד לי רק דבר אחד."
"כן?"
"למה היית צריך לגרור אותי למקום המפואר הזה? לא היה פשוט שניפגש בבית, נראה קומדיה רומנטית מטופשת ואז היית מגלה לי על זה?"
הוא חייך שוב. הוא קם ממקומו והביט בעיניה.
"אני חושב שמה שאני אעשה עכשיו לא הייתי יכול לעשות את זה בזמן שהיינו צופים בסרט טיפשי."
הוא כרע על ברכיו. לרגע חשבה סמנת'ה שנפל לו משהו, אבל ירד לה האסימון כשהיא שמה לב שכולם מסתכלים אליהם בהתרגשות.
הוא הולך לעשות את מה שהיא חושבת שהוא יעשה?
"סמנת'ה," הוא אמר, "זמן רב בילינו יחד, ואני מברך על היום שבו הכרתי אותך בפארק. אני מברך גם על התינוק שהקיא עלייך וכך משך את תשומת ליבי אלייך, אל היופי החיצוני והפנימי שלך."
סמנת'ה נותרה משותקת בכיסאה והביטה בו בתדהמה.
"אני משוכנע שגם את נהנית מהזמן בינינו, ואני חושב שאנחנו מסוגלים לסבול זה את זה לנצח."
הוא החזיק בקופסה השחורה ופתח אותה לרווחה. טבעת משובצת ביהלום יקר נצנצה בתוכה.
"סמנת'ה סמית'," הוא אמר בקול שהדהד ברחבי המסעדה. "האם תינשאי לי?"
זה בהחלט לא היה יכול להיות אם הם היו צופים בקומדיה רומנטית.
מישהו חטף לי את היומן מבין הידיים. מיה ואני הרמנו את מבטינו, וניסינו להסיט אותו כשנתקלנו בפרצופה המחוצ'קן של אלקטו.
"עונש לשתיכם," היא אמרה בקול חלקלק. "ואני חושבת שאני אהנה מאוד מהיומן שלך!"
"בבקשה!" קראתי. "אני מצטערת, אני לא אקרא בו יותר בשיעור!"
"עברת את הגבול, סמית'. הגיע הזמן שאת ומרלון תלכו לאחי, הוא כבר ימצא לשתיכם עונש מתאים."
ושוב הסתבכתי בצרות…