פיקניק רעיל

שמעתי מחדרי מוזיקה רועשת. כמו שהוא אוהב. רצתי לשם, פתחתי את הדלת במהירות וראיתי אותו.
הוא ישב על המיטה שלי בישיבה מזרחית, המחשב מולו, ואוזניות באוזניו. לבוש במכנסיי ברמודה בצבע זית בלבד, כמו עיניו המהפנטות. חיוך עלה על פניי. "זה אתה?" שאלתי.
הוא הוריד את האוזניות מאוזניו והביט בי. חזרתי על שאלתי. "זה אתה?"
הוא הנהן וקם. התקדמתי אליו.
"איך נכנסת?" שאלתי בסקרנות. "הרי לא שמעתי את הדלת נפתחת. והיא הייתה נעולה."
הוא משך בכתפיו. "נכנסתי דרך החלון."
פעם ראשונה ששמעתי את קולו הזורם. קול יפה. עמוק, אך לא עמוק מדי. עיניו יקדו כל כך ביופי שנאלצתי להסיט את ראשי מעלה אל שיערו החום והפרוע.
"אז, יום לפני הסוף אתה לא מסתרק, מה?" שאלתי בליגלוג.
הוא שילב את ידיו וחייך חיוך ערמומי. "בעיה?" שאל.
"לא," עניתי. "גם קצת קר בחוץ, לא חשבת ללבוש איזו חולצה?"
הוא פלט נשיפה קלה. "רק פוגשת מישהו במציאות, כבר יש לך משהו להגיד," אך החליף מיד נושא, כדי שלא אמשיך להקניט אותו. "טוב. חשבתי שנעשה את זה מסוג רומנטי, אפילו שאנחנו לא באמת מאוהבים."
סימנתי לו להמשיך. הוא צחק והוציא דף נייר. קרא ממנו: "אני, את, פיקניק רעיל?"
צחקקתי מעט. "טוב, בוא."
"אמרת שלום לכולם?" הוא תפס בידי ועצר אותי.
עיניי נהפכו לעצבות ברגע. "אין כולם. רק אתה, אם כבר. ולך אגיד ברגע האחרון," לחשתי, כמעט ולא הוצאתי צליל.
הלכנו לכיוון שהורה. כשהגענו הנוף היה יפה- הרים ירוקים עם שקיעה באופק. הוא שלף סל פיקניק משיח כלשהו, והתקדם. "את רעבה?" שאל. הנהנתי לשלילה. "לא, רק בוא נעשה את זה מהר."
הוא מזג לשנינו משקה חריף כלשהו בתוך כוס קטנה, והוסיף מעט אבקה מהרעל. הוא נתן לי כוס ושנינו ניערנו אותן כדי לערבב מעט את האבקה בנוזל.
"שלוש," הוא סופר. "שתיים." ב'אחת' אני לוחשת "שלום," ושנינו שותים את הכוסות הקטנות עד סופן.
החושך הגיע מהר.