שישים שנה של אהבה מזויפת

שערה הלבן והארוך אסוף לאחור. היא שוקעת המחשבות בעודה יושבת בכורסתו האדומה, שהדיפה ריח נוסטלגיה, ובוהה בתריסים הירוקים המוגפים. מחייכת. לא כואב לה. לא צר לה. לא על בעלה ולא על מה שעשה לה. לא על חייו הסודיים. השיר שלו, זה שכל כך אהב, התנגן. גם היא אהבה אותו, כל כך אהבה אותו. זה היה השיר שלהם. היא עוצמת את עיניה, נותנת לעצמה לשקוע במחשבות. על הנשיקות הקטנות. על יופיו הרב. על מגע ידו על לחייה. על חיוכו המשכר. על שפתיו, שפשוט הזמינו אותה לנשק אותו, עוד ועוד. על עיניו הכחולות, העצובות והיפות. על הנשיקה הראשונה, בגיל עשרים. עברו שישים שנה מאז. על האושר והאהבה שהרגישה. על הפעם ההיא, על הגג, בלילה, שבה שלף את הטבעת והציע לה נישואים, איך היא קפצה עליו באושר. על השמלה הלבנה. על איך שהוא הסתכל לה בעיניים כשאמר, "אני מסכים", בחתונה. על ילדיהם ונכדיהם שכבר גדלו, ואיך שהיא ואהבת אותם. על שהזדקנו ביחד באושר, כמו באגדות. והכי הרבה, על כל הפעמים שתפס בידיה, הסתכל בעיניה, לחש בקול רך, "אני אוהב אותך, ותמיד אוהב אותך. אל תעזבי אותי, אנחנו נתגבר. לעולם לא אבגוד בך".
היא נאנחת בקול רועד. שקר. הכל היה שקר.
ואז היא נזכרת- בריבים הגדולים, הקשים מנשוא. איך הוא היה חוזר הביתה, שיכור ומסומם. גם כשהוא הזדקן הוא לא השתנה.
היא לא רצתה לחשוב על זה עוד.
היא נזכרת איך יום לפני שמת, שמעה את שיחתם של בעלה המנוח וחברו. איך גילתה שמאחורי גבה הוא בוגד בה, כבר שישים שנה! היא לא הספיקה להיפרד ממנו.
היא לא מרגישה צער, אבל היא גם לא שמחה. רוצה להתרחק מבית הקברות, שבו כתוב על קברו, "תנוח על משכבך בשלום", דבר שממש לא הגיע לו, אבל איך היא גם רצתה להתרסק על האדמה ולבהות בקבר.
היא לא ידעה שתחשוב על זה ביום מן הימים, שלמרות שבגד בה, ולמרות ששישים שנה מחייה היו אהבה מזויפת, היא בכל זאת הייתה מאושרת.