חצי רגל באדמה – פרק 47
"רגע! אמה!" קראתי לה.
היא נעצרה והסתובבה אלי.
"מה?"
"תקשיבי" אמרתי לה "תגידי ללוקאס רק שאני צריך לרדת לסטיקס, שלא את, אחרת הוא ינסה לשכנע אותך שלא לרדת לשם."
"אין בעיה" היא אמרה.
"אמה!" שוב קראתי.
"מה?!" היא שאלה, קצת יותר כועסת כאשר היא הסתובבה אלי.
"אני מתבייש מידי בשביל לדבר עם אנבת'" אמרתי לה.
היא חייכה אלי, וחיכתה עד שירדתי לידה.
"אין לי בעיה שאתה תלך לדבר עם לוקאס" אמרה אמה.
"אבל, אמה, תקשיבי, רציתי לומר לך משהו חשוב."
"מה?" היא שאלה, מביטה בי.
"אני פוחד" אמרתי לה בקצרה.
"פוחד?" היא שאלה, סוקרת אותי. "ממה אתה מפחד?"
"מזה שעשיתי נזק בלתי הפיך למחנה" אמרתי לה.
היא בהתה בי.
"אתה עושה עכשיו חסד למחנה, אתה מציל אותנו ממשרת מסוכן רב יכולות ומוכשר" אמרה אמה.
הרגשתי איך אני מסמיק בכל הפנים שלי.
"את מגזימה" אמרתי.
"לא, אני לא" אמרה אמה.
היא הסתובבה, אבל הספקתי לעצור אותה בכך שנגעתי לה בכתף.
"את אומרת את זה רק כדי שיהיה לי ביטחון, וגם כדי שאני ארגיש טוב כאן שאני לא ארצה להישאר מרגל של גאיה" אמרתי לה.
"תומאס, כבר הזכרתי בפניך שאתה חכם ושאתה כמעט תמיד צודק?" שאלה אמה.
"כן" אמרתי, בחיוך עקום.
"אז הפעם אתה טועה" אמרה אמה, ומחקה לי את החיוך מהפנים.
היא חייכה אלי :"לך לדבר עם לוקאס, אני אדבר עם אנבת'."
"תודה" אמרתי לה, והיא הלכה לכיוון מתחם החץ וקשת.
נכנסתי לביתן אתנה.
מלקולם שלח אלי מבט עוין, בזמן שראיתי את לוקאס מוכן עם התרסיס של כירון, שנועד לגרום לחצויים לאבד את ההכרה.
"לוקאס" אמרתי לו "אני צריך לדבר איתך."
הוא סקר אותי, והתחיל להימאס עלי שאנשים לא מפסיקים להביט בי. הייתי ביישן מטבעי, אז גם ככה לא אהבתי שאנשים לא מפסיקים להביט בי.
לקחתי אותו אל מחוץ לביתנים, אל עבר שטח שאף אחד לא היה בו.
"לוקאס, אני, אמה ופרסי יוצאים למסע לשאול, לסטיקס, אני צריך לבקש מסטיקס שתשחרר אותי משבועה." אמרתי לו.
"איזו?" שאל לוקאס.
הבטתי אליו בעיניים שבורות, ואז סיפרתי לו הכל על גאיה, והשבועה שלי.
"זה היית אתה בכל זאת?" שאל לוקאס.
"לא ידעתי שאני משרת אותה" אמרתי.
לוקאס החליק את אצבעו על קווצת שיער בלונדינית, והביט בי במבט מעורר רחמים.
"זה בסדר" הוא אמר "אני מבין אותך, אבל בינתיים, לך תתארגן לך, תיקח לך תרמיל מהמחסן של המחנה, קח לך מימון ובהצלחה."
הבטתי אליו.
"ועוד דבר" הוא אמר.
הסתובבתי כדי להביט בו.
"חכה רק רגע" הוא אמר לי, ורץ לביתן שלנו. הוא הביא משם דובי קטן, בערך בגודל של כף היד שלי, בצבע חום עם עיניים שחורות חמודות וחיוך.
"מה זה?" שאלתי.
"זה ברונסי" אמר לי לוקאס "הוא שלי מאז שאני בן חמש, וכל פעם שאני פוחד, וקשה לי, אני מחבק אותו חזק ושוכח את כל הצרות שלי. קח אותו איתך, הוא ייתן לך מזל, וכשיהיה לך קשה, יהיה לך במה להיאחז."
הבטתי בברונסי, שחייך אלי חיוך מתוק.
"הוא מקסים" אמרתי.
לוקאס חייך אלי, ואז אמה הגיעה.
תגובות (0)