רגליי שיודעות הן את הדרך

ביקורת בבקשה?
זה קטע ישן שמצאתי כרגע וערכתי אותו מחדש מבחינת הלשון והפיסוק וממש הכל, אז אשמח אם תאמרו לי מה אתם חושבים :)

לבי הלם בחזקה ולא ידעתי לאן פניי פונות, אך רגלי דהרו כאילו יודעות הן את הדרך.
רצתי מהר ככל יכולתי רק כדי לברוח מהנורא מכל, רק כדי שהדבר אשר רודף אותי יאבד את דרכו ויעזוב אותי במנוחה.
ופתאום ממש בתוך שנייה הכל נעלם.
ליבי נרגע.. או שמה הוא הפסיק לדפוק? רגליי כבר לא נעו וכבר לא רציתי לברוח, גם לא היה לי לאן כי הכל נהיה סביבי שחור..
ואז הוא בא, ראיתי אותו מרחוק והליכתו הייתה נאה ממש כרגיל, מרגע לרגע שעבר הוא רק נהיה יותר ויותר קרוב, עד שבסופו של דבר הגיע ונעמד במרחק נשימה ממני.
הסתכל היישר אל תוך עיניי ולא אמר דבר,
הסתכל על שפתיי ושוב פעם אל תוך עיניי, פתח את פיהו כדי לומר משהו אך הדבר היחיד אשר יצא ממנו היו אדים קלים.. ולאט אבל ממש לאט קירב עצמו אליי וידיו משכו את גופי לגופו ופיהו נצמד לשפתיי.
שפתיו נעו באיטיות ועדינות על שלי, כאילו מפחד לפגוע בי..
ופתאום הכל הפך לאגרסיבי וסוער.
השפתיים כאילו עוד שנייה בולעות אותי,
ידיו נגעו וקירבו אותי אליו בחוזקה כאילו מפחד לאבד אותי ועוד שנייה אברח, כאילו חיכה לי זמן רב מדי.
עם כל אשר התרחש באותו רגע שיתפתי פעולה כיוון שרציתי אותו רציתי שיהיה שלי ואני שלו, כלכך השתוקקתי לו שגם אם היה פוגע בי באותו רגע לא היה לי אכפת העיקר שיהיה ער לעובדה שאני קיימת.
'הו אהוב שלי כמה שחסרת לי..'
ואז שוב הכל נעלם כלא היה
וליבי החל שוב פעם להלום כאילו קרה הנורא מכל,
אך הפעם זכרתי את הסיבה
ושוב פעם רגליי דהרו קדימה
היכן אהובי? היכן הוא נעלם לי שוב פעם?
לא ברחתי, לא פחדתי שהנורא מכל יתפוס אותי
אני רצתי לקראת אהובי אשר אבד כי נעלם הוא ממש מתוך ידיי, האם זה בכלל נשמע הגיוני ?
רצתי מהר ככל יכולתי והפעם ידעתי שאני הרודפת ולא רודפים אותי
ובתוך שנייה ממש תוך רגע קטנטן, חצי צעד מהריצה,
הכל נשכח ושוב לא הבנתי לאן פונות פניי אך ידעתי שעליי לרוץ, כי רגליי יודעות הן את הדרך וליבי לא סתם דופק כאילו עוד שנייה יוצא מתוך חזהי.
רצתי.
או האם ברחתי ? לא משנה, אינני זוכרת מה קרה רק עניין אותי להגיע ליעד אשר פונות רגליי שיודעות הן את הדרך.