הפנימייה לילדים אחרים# פרק 4

"הודיעו לי שאני אהיה בסדר שלושה שבועות בלבד לפני תאריך המוות המשוער שלי."
הרפתי מהחיבוק מעט ושרה הבינה את הרמז. היא חייכה אליי חיוך רפה. "אז את כבר יודעת מה קורה איתי." היא אמרה. "אז למה את נמצאת פה בעצם?"
נאנחתי אנחה כבדה וממושכת. "זה סיפור מורכב. את תדעי את זה מאוחר יותר, ואת לא תהיי מאושרת שיש לי את זה. אז אם יקרה לי משהו… אל תילחצי, אוקיי? זה נורא מסובך, אבל כשרואים יודעים הכל. בגלל זה בטעות איבדתי את החברים שלי, הם עזבו אותי בגלל זה… אפשר להעביר נושא?" אמרתי הכל בשטף. שיט. אני חושבת שפלטתי יותר מידי.
"בסדר," שרה אמרה והביאוס נשמע בקולה. "בואי נמשיך, לא הראתי לך עוד המון מקומות וחברים חדשים, וגם החברה לחדר, עוד לא פגש-"
"מה זאת אומרת חברה לחדר?!" התפרצתי לדבריה. לפתע כל מה שחשתי לשרה נעלם. כל האהבה התפוגגה. "אני לבד בחדר! זה היה ההסכם עם ההורים שלי, שסוף סוף יהיה לי קצת שקט מאנשים!" צרחתי עליה והיא הייתה נראית מבועתת וחסרת אונים מול הקול הצורם שלי.
שרה ניסתה להשתיק אותי, "יש כאן אנשים ואת מפריעה להם. נדבר על זה אחר כך."
עכשיו שנאתי אותה כל כך. "שרה, אני מצטערת, אבל אני לא הולכת!" הפגנתי אומץ.
"בואי עכשיו," היא אמרה והקול שלה היה חד ושמעו עליה שהיא עצבנית. "שמעת אותי?"
"את לא אמא שלי." אמרתי והיא החזיקה בידי וניסתה למשוך אותי לכיוון שלה. "די! תעזבי אותי! אל תמשיכי לי את היד בת אלף!"
היא הייתה ממש כועסת והחטיפה לי סטירה. "בואי אחריי." אמרה והחזיקה בידי. התרחקתי ממנה, שלא תעז לגעת בי. מאיפה יש לה את הזכות לתת לי סטירה. התהלכתי אחריה וליטפתי את הלחי שלי. שתמות הכלבה החצופה, למה היא נוגעת בי לעזאזל?!
הדמעות חנקו את הגרון שלי ולפתע השתחררו מעט. בכיתי והיא חיבקה אותי שוב. ניסיתי להשתחרר מהחיבוק שלה אבל היא עטפה אותי בשתי ידיה החמימות. "אני מצטערת." לחשה ובעיניים שלה ניכר הצער. היא חייכה חיוך עצוב. "סליחה." אמרה והתחלתי לבכות. לפעמים אני כזאת תינוקת. הדמעות זלגו על הלחיים שלי והשתדלתי לחנוק אותן כדי שהיא לא תשים לב שאני בוכה, למרות שזה היה נורא ברור שקשה לי עכשיו.
"בואי אחריי," היא ניסתה לעודד אותי ומשכה בחולצה שלי בעדינות. היא הסיטה את קווצת השיער שנחה לי על הפנים ומחתה דמעה מרדנית שהשתחררה.
"אני מבינה את הבכי שלך. סליחה, באמת שסליחה, פשוט לא יכולתי להתאפק." מלמלה והיה נראה שהיא דוברת אמת. האמנתי לה ודחפתי אותה קלות.
"בואי נמשיך ללכת," אמרתי וניסיתי לדחוף את העצב מהמחשבות של שתינו. "נו, בואי כבר."
היא הסתכלה עליי כלא מבינה ומשכתי בכתפיי כאילו זה היה ברור שאני אשתחרר בכזאת קלילות.
היא הלכה בקצב שלי והיא המשיכה להדריך את הסיור. חייכתי חיוך מוקיר תודה על שריסנה אותי מקודם. נורא הצטערתי על שקראתי לה מקודם כלבה ובת אלף. פשוט היא ממש עצבנה אותי, ודברים כאלו קוראים שאני מתעצבנת.
היא הלכה לכיוון המעלית ודילגתי אחריה. "רוצה ללחוץ על הכפתור?" היא ניסתה לנחם אותי ומיד לחצתי על הכפתור המורה על קומה שלוש, לפני שהיא תתחרט. היא צחקה צחוק מתוק. "תמיד הייתי רבה עם אח שלי על זה…" ואז הפנים שלה קדרו.
נשמע הצפצוף והמעלית נפתחה במהירות. "לא משנה על מקודם." היא אמרה ורצה בפרוזדור הארוך עד לחדר הראשון שם. היא מסתירה ממני משהו? טוב, הרבה דברים. אבל אני לא אתערב לה בעניינים לשם שינוי.
רצתי אחריה והיא הספיקה לפתוח את הדלת בשעטה. "אבלין!" היא קראה.
"מה?" נשמע קול וראיתי ילדה ג'ינג'ית מציירת את הדיוקן שלה. היא נשאה את עיניה עליי והעיניים האפורות שלה הרתיעו אותי מעט. היא הייתה קצת חיוורת והפוני שלה נח על המצח, הוא היה יפה ומתאים והיא ציירה אותו מושלם. "אה, היי!" היא ראתה אותי והתקרבה אליי, "אני אבלין, ואת?" אמרה בקול חביב.
"אני קלואי." אמרתי בבת אחת והיא נראתה מרוצה.
"אז שלום לך, קלואי."
"שלום גם לך?" אמרתי באי הבנה. זה מין משחק כזה?
"נו באמת. שלום לכולכן." שרה אמרה וחייכה חיוך רחב, היא סימנה לי להזדרז. כנראה כדי להספיק גם לחדרים האחרים.
"טוב. אני אבוא לבקר. אנחנו צריכות להספיק גם לחדרים האחרים." מלמלתי בחיבה. היא הנהנה.
"טוב, בהצלחה, בעיקר עם אמבר בעיקר." אבלין אמרה ושרה הנהנה כמוה. מתאימות להיות חברות שתי אלו, בעצם, אם היא הביאה אותי לכאן בפעם הראשונה… כנראה שזאת באמת חברות בין שתיהן, אולי הן מכירות אפילו מלפני.
"אממ… קלואי?" שרה קטעה את המחשבות שלי.
"כן, מה?" שאלתי בהתעניינות צבועה אבל שרה לא שמה לב.
"רצית לשאול משהו?"
"שכחתי." פתאום זה ברח לי מהראש, מה רציתי לשאול? "אה! מי זאת אמבר?"
"בקרוב תגלי," הפנים של שרה היו אטומים והיא לא הסתכלה לי בעיניים.
"מי זאת אמבר?" לחצתי עליה לגלות בטון מתחנן.
"בקרוב תגלי!" היא הגבירה את קולה וראיתי שהיא חנוקה ועצובה. "בבקשה, בואי נמשיך ללכת בלי שאלות. זה מעיק עליי…"
"מה?! נו! מי זאת אמבר? תגלי לי! נו, מה אכפת לך!" אני חושבת שכבר התחלתי לייבב בתחנונים.
"תשתקי לפעמים. ביצ'ית." היא מלמלה לעצמה.
"מה אמרת?" שאלתי בכעס. נתתי לה סטירה חזקה פי כמה וכמה מהסטירה שנתנה לי לא מזמן. הפנים שלה האדימו בעצבנות והיא התחילה לתת לי אגרוף חטוף לחזה וניסיתי להרחיק אותה ממני. הדפתי אותה וצבטתי את הכתף שלה. היא צרחה בעצבים והתעלפה.
לפתע נער התקרב אליי והביט בשרה המעולפת, "מה עשית לה?!" הוא צרח. הסמקתי בהדמעות שוב שטפו את לחיי.
מה קורה במקום הזה?! מה עשיתי לשרה?! שיט! שיט! שיט!
הנער הביט בי כשהשנאה יוקדת בעינייו ובוערת. שורפת כל רגש טוב שנשאר בלב שלו. "אחרי זה…" הוא סינן בין שיניו החשוקות והביט בי בתדהמה ואכזבה משולבים יחד. "אני אדאג, שיסלקו אותך לנצח מהפנימייה הזאת."