פתטית

היא ישבה שם, ראשה שמוט, וכתפיה שחוחות.
היא לא עשתה דבר, אפילו לא זזה, ולרגע חששתי שהיא אפילו לא נושמת, אך אז היא הסתובבה לעברי בעיניים אדומות.
"אני פתטית." היא אמרה והחיוך עצוב הופיע על שפתיה, החיוך הכי עצוב בעולם כולו.
"לא נכון." אמרתי ונפלתי על ברכי בכדי לחבק אותה.
היא התרחקה ממני כאילו מגעי צורב למגע.
אני לא יכול להסביר למה, אבל התנועה ההיא, פשוט שברה את ליבי.
"אני כן, ואתה יודע למה?" היא שאלה, ומשהו בעיניה היה פשוט מנותק.
"בגלל ששכנעתי את עצמי שאני טובה מספיק בשבילך." המילים האלו בלבלו אותי.
היא תמיד הייתה זאת שלא הייתה בליגה שלי, שהייתה הרבה יותר מידי עבורי, אז מה פשר הדיבורים הללו?
"מה זאת אומרת?" שאלתי ובלי ששמתי לב אחזתי בפרק כף ידה.
"זאת אומרת," היא משכה את ידה מידי."שאתה אידיוט."
"שאתה אידיוט ואני פתטית." היא הוסיפה, ובגרונה בעבע צחוק מריר.
"אנחנו זוג מקסים, הלא כן?" היא שאלה, ועיניה גרמו לליבי להתרסק אפילו יותר.
לא הייתי בטוח מה להגיד, כיצד אפשר לסיים את השיחה הזו ללא אסון.
אך אני מניח שהאסון בלתי נמנעת משום שהשיחה הזו יכולה להמשך לנצח.
"אני אידיוט, אני מסכים איתך." אמרתי והתקרבתי אליה מעט יותר.
"אך את רחוקה מלהיות פתטית." הוספתי, והבטתי אל תוך עיניה.
"את האדם הכי מוכשר," לקחתי את ידה."יפה," קירבתי אותה לפי. "וחכם שהכרתי אי-פעם." נשקתי לכל אצבע ולכל מפרק, עיניי לא עוזבות את עיניה.
"כך שאת לא יכולה להיות פתטית." סיימתי את נאומי, וקיוויתי שלא חשוב מה קרה הרגע, שנעבור את המהמורה הזו יחד.
"אתה לא תיחלץ מהעניין הזה במילים יפות, אתה יודע?" היא אמרה, אך היא עצמה לא נשמע בטוחה כל-כך, ועיניה היו בעיקר על שפתיי.
"את בטוחה?" קולי רך ושקט, עיניי מביטות בה באהבה.
"כן." הצליל צלצל באופן סופני ומסוכן.
"אם כן, אחלץ במעשים." עניתי, ושפתיי נמצאו במרחק כל-כך קצר משלה, שנשמנו את אותו האוויר, אך לא עשיתי דבר, נתתי לה מרחק וזמן בכדי להתחרט, אך, היא נישקה אותי.
הייתי אמור להיות מאושר, לחשוב שזה הפתח ליציאה מן התסבוכת, אך היה משהו סופני בנשיקה הזו, משהו שלא הבטיח המשך, שלא הבטיח תקווה.