Broken ones- פרק 11

(אני כבר לא זוכרת של מי השיר הזה ח ח ח מזה משנה גם ככה אפחד לא קורא ח ח ח ח ח ח)
״איפה היא?״ שמעתי את קולה המעצבן של קייטי.
״תתנהגי בנימוס היא כבר מגיעה״ אמא נזפה בה.
״היי אמא״ חיבקתי אותה מאחורה.
״קייטלין״ הנדתי בראשי אליה ונשכתי את שפתי התחתונה בחוזקה, בכדי לא להתנפל עליה.
״רוזי!!״ קייטלין התנפלה עלי בחיבוק ואני מעדתי אחורה מופתעת.
״קיי..קייטי..?״ אמרתי ספק שאלתי. מה קרה לאותה קייטלין שדיברתי איתה לפני כמה חודשים…?
״אני צריכה לדבר איתך״ היא חייכה אלי.
״אממ.. אוקי..?״ עניתי לה והיא משכה בידי והובילה אותי לכיוון האוטו הכחול כהה של אמא.
העפתי מבט מבולבל לאחור, לכיוון אמא שלי והיא חייכה חיוך רחב.
החזרתי את מבטי קדימה לכיוון קייטלין.
מה קורה פה?
***
״צריכה עזרה?״ קייטלין נכנסה לחדר הישן שלי בזמן שפרקתי את המזוודה שלי.
״לא זה בסדר״ ניסיתי לחייך אליה אבל לא הצלחתי. מה עובר עליה?
״אנחנו יכולות לדבר?״ היא שאלה אותי, ואני הנהנתי והיא התיישבה לידי על הרצפה.
״רק רציתי להתנצל על כל מה שהיית צריכה לעבור בגללי. אנחנו אנשים בוגרים עכשיו ואנחנו צריכות להתקדם הלאה. אז מה את אומרת?״ היא חייכה אלי והושיטה לי את ידה.
הבטתי בידה המושטת.
״את צודקת״ חייכתי אליה ולחצתי את ידה לבסוף.
ייקח לי טיפה זמן אבל אני אצליח לסלוח לה. הרי, אחרי הכל היא אחותי התאומה. אני אמנם טיפה יותר גדולה ממנה, אבל אנחנו אחיות. והתפקיד שלי בתור הגדולה מבנינו, הוא לעשות בנינו שלום. זה לפחות מה שלימדו אותי כשהייתי קטנה יותר.
״אז.. איך הייתה הטיסה שלך?״ קייטי ניסתה להעביר נושא.
"האמת שאני לא ממש יודעת. ישנתי" צחקתי בהקלה.
"אלי ממש התגעגעה אליך" קייטי אמרה לי בחיוך.
אלי? אלי!!! אליזבת'!!
"כבר שכחתי ממנה לגמרי!!! הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה לפני בערך, 5 שנים?!” אני לא מאמינה ששכחתי מאחותי הקטנה!! עד כמה אטומה אני יכולה להיות?!
"שכחת מאלי?! וואו היא תהרוג אותך" קייטי צחקה.
"אבל את לא תגלי לה נכון?” צחקתי גם אני.
"לא. אל תדאגי.” קייטי כאילו נעלה את פיה במפתח דמיוני וזרקה אותו הרחק.
צחקתי מהפנטומימה הכושלת שלה.
"מתי אלי חוזרת? איפה היא בכלל?” שאלתי את קייטי לאחר שנרגעתי מצחוקי.
"היא יצאה למחנה מחוננים הזה שלה. היא אמורה לחזור עוד כמה ימים..”
"וואו אני חייבת לקנות לה משהו"
"נכון. לא בכל יום אחותך הגדולה שלא ראית 5 שנים שוכחת שאת קיימת" קייטי צחקה עלי ואני גלגלתי עיניים והצטרפתי לצחוקה.
אולי כן נצליח לסדר את היחסים בנינו…?
~~~
California King Bed:
״רוז!!! מדברים עליך בטלוויזיה!!!״ שמעתי את קייטלין צורחת מהסלון.
״אני באה!!״ השבתי לה בצעקה והנחתי את הספר שבדיוק קראתי על השידה שליד המיטה שלי.
חזרתי להיות האני הישנה.
האחת שקוראת ספרים, האחת שמרכיבה משקפים, האחת שמסתובבת בחולצות משובצות שגדולות עליה, האחת שמסתובבת עם צמת צד ארוכה במיוחד.
אני הישנה.
ירדתי מהמיטה שלי ונעלי את נעלי הבית הרכות שלי ודשדשתי לכיוון הסלון.
״הנה, הנה, הנה!!״ קייטי קפצה על הספה והצביעה על הטלוויזיה.
״זה הארי..״ מלמלתי והבטתי בה צוחקת.
כשראיתי את פניו בטלוויזיה פתאום געגועים רבים תקפו אותי למגעו החם, ולעיניים הירוקות שלו..
התנערתי במהירות מהמחשבות שלי עליו והתיישבתי על הספה.
״את חושבת עליו נכון?״ קייטי נחתה בקפיצה לידי.
״כן״ הודיתי.
״איך בכלל הכרתם?״ היא שאלה אותי מסוקרנת, ואני הבטתי בה.
אני יכולה לבטוח בה לא?
היא התנצלה. אני יכולה לספר לה את הסיפור המלא נכון? שכולל למה החלטתי לתת לו הזדמנות.
״אני.. אני אספר לך בהזדמנות״ חייכתי אליה. לא. זה לא הזמן. עדיין לא.
״אה.. אוקי״ היא נראתה מאוכזבת מעט והרגשתי קצת רע עם עצמי.
״היי קייטי, רוצה שאני אלך למכולת ואני אקנה את ביצי השוקולד האלו שנהגנו לאכול כשהיינו קטנות?״ שאלתי אותה בחיוך ואני הביטה בי בעיניים נוצצות ובחיוך גדול.
״אומיגאד כן כן כן״ היא מחאה כפיים כמו ילדה קטנה ואני צחקתי.
אז אני אלך עכשיו״ קמתי מהספה והיא ליוותה אותי לדלת.
״תמהרי החנות עוד מעט נסגרת!!״ היא אמרה לי בזמן שיצאתי מפתח הבית.
הלכתי לאיטי ברחוב השקט.
הרוח הקרירה העיפה את שיערי לאחור בדיוק כמו שאני אוהבת..
צפירה של אוטו נשמעה מאחורי ואני נבהלתי. אני פשוט שונאת שאנשים עושים לי את זה!!
״היי!!״ שמעתי קול מוכר וסובבתי את ראשי.
״את יודעת איפה זה רחוב..״ הוא הרים את מבטו מהמפה שהוא החזיק ועיניו הירוקות נעצו בי מבט
גבותיו התחברו וקמטים נוצרו במצחו.
הוא לא מזהה אותי.
העפתי מבט על עצמי.
ברור שהוא לא מזהה.
אני לבושה בחולצה משובצת ירוקה, וגופייה, עם מכנס קצר ושחור וצמה ארוכה על צידי. וכמובן, איך אפשר לשכוח, משקפי הראייה האדומות שלי. הסמקתי מעט. אני לא מאמינה שככה יצאתי מהבית.
״אה… א… ר… רוז?״ הוא שאל אותי מופתע.
״הארי… אני…״
״רוז!!״ הוא קרא באושר כשהוא הבין שזו באמת אני.
״חיפשתי אותך!!! כנסי לאוטו שלי״ הוא קרא ואני פתחתי את הדלת וקפצתי לתוך המושב שליד הנהג.
״רוז.. אממ.. את נראית-״
״מזעזע. כן אני יודעת.״
״לא. התכוונתי, פשוט.״ הוא הביט בי בחיוך
״פשוט? פשוט? ״ התחלתי לצחוק מההערה המטומטמת שלו
״למה את לבושה ככה?״
״אני..״ פתאום נזכרתי שהארי לא מכיר את מי שהייתי פעם. הוא מכיר את הגרסא החצופה והבלתי נסבלת שלי.
״מה אתה עושה פה?״ הפנתי את השאלה אליו
״רציתי למצוא אותך ולדבר״ הוא הביט בי במבט מבולבל.
״אבל אמרתי לך שאני לא יכולה עכשיו, ושנדבר כשאני אחזור״ נשכתי את שפתי והבטתי החוצה דרך החלון. אני לא מסוגלת לראות את המבט עצוב שלו שוב.
״לאן אתה נוסע?״ שאלתי את הארי שהשתתק
״אני לא יודע״ הוא הודה.
״הארי אנחנו נלך לאיבוד״ חייכתי אליו, בשביל לשבור את המתח שפתאום שרר בין שנינו.
הוא חייך אלי חצי חיוך והפנה את ראשו הצידה.
״הארי״ קראתי לו והוא נאנח ועצר בצד הדרך.
״מה?״ הוא הביט בי
״אתה כועס?״
״לא״ הוא החזיר את מבטו לכביש והוריד את ידיו מההגה.
שתקנו במשך כמה דקות וניסיתי לחשוב.
דחיתי אותו בגלל קייטי. חשבתי שהיא תהרוס אותו בדיוק כמו-
שיט!! הייתי אמורה לנסוע לבקר אותו!! רק בגלל זה חזרתי לפה מההתחלה!! אני לא מאמינה ששכחתי!! אני כלכך מטומטמת!!
״הארי אני ממש חייבת טובה״
הוא הביט בי במבט מבולבל.
״אתה יכול להוריד אותי בבית החולים?״
״מה יש לך לחפש שם?״ הוא שאל אבל התניע.
״אני.. צריכה לבקר ידיד״
״את רוצה שאני ארד איתך?״
״עדיף שלא״ עניתי במהירות.
הוא מלמל 'אוקי' וידעתי שהוא נעלב. אני רק מבקשת טובות ואפילו לא מספרת לו כלום, ודמאט, זה הארי סטיילס. אפילו לי נמאס כבר מעצמי.
״הארי אל תעלב… אני לא התכוונתי לזה מכוונה רעה. פשוט אתה הארי סטיילס והרבה אנשים יעקבו אחריך והידיד הזה הוא פשוט עבר תאונה ממש נוראית והוא לא רוצה את כל הצרחות האלו של מעריצות-״
״איך הוא בכלל יודע שאת מכירה אותי ושאת תבואי איתי?״ הארי שאל חשדן.
״אמרתי לו״ מיהרתי לענות.
״אני יודע שאת משקרת לי, אבל זו לגמרי בעיה שלך כי אני לא הולך להתערב לך יותר בחיים״ הארי משך בכתפיו ברוגע.
״הגיע הזמן״ עניתי לו בכעס.
אוי שיט.