מתחילה לספר..

אני לא טיפוס שילך לפסיכולוג כי לדבר עם אנשים פנים מול פנים על מה שעובר עלי לא קוסם לי.. אני לא אוהבת את המבטים עלי ואת הרחמים. אני בוחרת לכתוב כאן, באנונימיות ופשוט לפתוח הכל. דברים שאפילו החברה הכי טובה שלי, אחותי הגדולה לא יודעת כי אין לי אומץ לספר לה..
אני מקווה שאולי זה יעזור לי לשחרר את הדברים שמפריעים לי..
אני כותבת די באי סדר ולאן שהרגש והכתיבה מובילים אותי.. ולכל מי שבוחר לקרוא ולהאזין נפשית אני מודה מראש..

נמאס לי כבר מהמחשבות האלו.. אותן המחשבות בכל לילה,בכל יום ובכל רגע..
החלומות האלו שאני מתעוררת מהן באמצע הלילה ולא מצליחה לחזור לישון.
אז נכון שיש לי משפחה חדשה שמקשיבים לי ונמצאים שם בשבילי. אבל זה לא זה. זאת לא אמא שלי וזה לא אבא שלי. וזאת לא אחותי הגדולה באמת וגם לא הקטנה .. היחידה שיכולה להבין מה עובר לי בראש זאת אחותי הגדולה, היא היחידה שהייתה שם מגיל 13 וראתה כל כך הרבה דברים. אני די מאמינה שהיא חוותה את הטראומה שלה בילדות ממני, ממה שאני עברתי והיא ראתה. ועדיין, מכל מה שהיא ראתה וממה שסיפרתי לה, היא לא יודעת הכל.
בכל שנה יש לי איזה חודש שאני נכנסת לדכאון עם עצמי, שנמאס לי מהכל. נמאס לי לחיות בעולם הזה. ואני כן רוצה משפחה בעתיד ואני רוצה ילדים,אבל מצד שני,בשביל מה להביא ילדים לחיים כאלו, ומאיפה אני יודעת שאני לא אהיה כמו אמא שלי,כרגע אני בקושי מכלכלת את עצמי, אני יוצאת מחוב אחדונכנסת לחוב חדש. התחלתי ללמוד ואני בקושי מצליחה להתרכז בלימודים. העבודה שלי משעממת אותי ובגלל זה אני מוצאת את עצמי חושבת כל המשמרת מה אני אעשה עם עצמי. התחלתי לצאת עם מישהו ואני לא סומכת עליו. מהתחלה היה קליק ביננו אבל לאט לאט גיליתי שהוא משקר לי ועכשיו אפילו שהוא נשבע שהוא לא עושה כלום אני לא מצליחה להאמין לו. אני לא יודעת למה אני לא מסיימת את את זה, אם זה בגלל שאני מפחדת להיות לבד או בגלל שאני מתאהבת בו למרות הכל. עם כל המריבות שלנו, הרגעים שאנחנו ביחד אני רגועה, כייף לי אני מחייכת וטוב לי,ושם אני מרגישה בטוחה. עד שהוא הולך.
כל דבר מדליק אותי בעצבים שאני כבר הצלחתי לשכוח. העצבים האלו שהיא לא מקשיבה לי, העצבים האלו אחרי שהיא מרביצה לי ואני שוכבת בחדר לבד עם עצמי, העצבים האלו שהוא מרביץ לי ובועט בי והיא לא עושה כלום ולא אומרת כלום. העצבים האלו של ילדה בכיתה ד שרוצה להתאבד ולסיים את החיים הכואבים והבודדים האלו כבר. העצבים האלו בגיל 22 שחבר שלה מנסה לגעת בי ואני בורחת מהרכב ומספרת לה והיא מאשימה אותי. העצבים של ילדה בת 4 שרואה כל יום גבר אחר בבית,שבגיל מאוחר יותר כבר קוראת לאמא שלה שרמוטה כי זה מה שהיא. לברוח מהבית היה אצלי בנוהל לפחות פעם בשבוע. מחשבות על לסיים את החיים האלו כבר מגיל צעיר אצלי, הניסיון הראשון היה בגיל 13-14 שחברה טובה שלי,אחותי הגדולה,באה לישון אצלי כי ההורים שלה נסעו לטיול וסמכו עלי שיהיה לה מקום טוב לישון אצלי. ושהיא מגיעה לבניין שלי והיא עולה במדרגות היא שומעת צרחות ולא מבינה מאיפה זה בא וככל שהיא עולה עוד קומה ועוד קומה היא מבינה. עד שהיא רואה אותי יושבת מחוץ לדלת מלאה בדם ובוכה. ואני קמה כאילו כלום לא קרה ודופקת על הדלת שאמא שלי תפתח את הדלת כי לא יפה להשאיר את חברה שלי מחוץ לבית. ובשניה שהחברה הולכת לשירותים או למקלחת אני לוקחת חתיכת פלסטיק ושוברת אותה ומתחילה לחתוך את היד והיא נכנסת ועוצרת אותי.(שזה דבר שלא זכרתי בכלל והיא הזכירה לי אחרי כמה שנים) ואחרי כמה ימים שוב, אני יושבת על החלון קומה רביעית עם הרגליים בחוץ ואומרת לה אולי אני אקפוץ למי זה יהיה אכפת.. וניסיתי כמה פעמים,כל פעם מישהו אחר מפריע לי ונכנס לחדר.
אז שמרתי על עצמי ולא נהפכתי להיות שרמוטה כמו אמא שלי,הפעם הראשונה שלי הייתה בגיל 18 וחצי. כן היו לי חברים והיו לי סטוצ\'ים.אבל לא הראתי לכל העולם.שמרתי על עצמי. היו לי מלא חברות ומלא ידידים, עטפתי את עצמי באנשים שאני לא ארגיש לעולם לבד. מה שלא ידעתי זה שלא משנה כמה אנשים מסביבך ההרגשה הזאת לא חולפת,היא לא עוברת. את לבד. עם עצמך. תמיד.

ופה אני מפסיקה כרגע כי אני בעבודה,עם דמעות ונגמרו לי הכוחות להיזכר..