מתחילים מחדש- פרק 33

נקודת מבט שקד
"מה… איפה שי?" שאלה רומי באכזבה כשברוך וסיגל נכנסו הביתה ללא שי.
"בואו שבו, יש לנו כמה דברים לספר לכם." אמרה סיגל.
"שקד, בוא שב." אמרה סיגל וכולם הביטו בי, הייתי היחיד שלא ישב.
"קרה לה משהו?" שאלתי בדאגה והתעלמתי מדבריה.
"בוא שב, אנחנו נסביר לכם הכל." אמרה סיגל.
"איפה היא?" שאלתי בחוסר סבלנות, כבר ממש לא היה לי כוח לנחמדות.
"תראו, היום שי באמת היית אמורה להשתחרר מבית החולים ולבוא הביתה, אבל…" סיגל החלה לומר.
"אבל מה?" שאלתי בעצבים, באותו רגע כבר התחלתי לאבד את הסבלנות שלי.
"נו תן לה לדבר כבר." צעקה רומי.
"תירגע אחי, אני בטוח שהכל בסדר עם שי." אמר מוראל בניסיון להרגיע אותי.
"בכל מקרה, שי עברה מספר בדיקות, שכולן יצאו תקינות." אמרה סיגל.
"נו, אז לא מבין איפה הבעיה?" שאלתי. ברוך נעת בי מבט אזהרה.
"הרופאים גילו עוד משהו." אמרה סיגל.
"נו די כבר עם המתח הזה, תגידי כבר מה יש לה." התחלתי להתעצבן.
"שקד!" צעק ברוך והביט בי במבט אזהרה.
"לשי יש בעיה בקרישת דם." אמרה סיגל.
באותו רגע נגמרו לי המילים, כולם היו המומים, לשי שלי יש בעיה בקרישת דם, למה? איך?
קמתי ממקומי עצבני, התחלתי להעיף דברים לכל עבר.
"די שקד, זה לא כל כך נורא, העיקר שהיא בסדר." אמרה יהלי בעידוד.
"אני רוצה לראות אותה." אמרתי בנחישות.
"אני בטוחה שזה יהיה אפשרי ההורים שלי ייתנו לנו לראות אותה." אמרה יהלי והניחה את ידה על גבי.
"אתה תראה שיהיה בסדר." אמרה יהלי.
"כבר אמרתי שאת מרגיעה אותי?" שאלתי את יהלי.
"תמיד כאן בשבילך." היא אמרה וחייכה.
"אני יודע." אמרתי ונתתי לה נשיקה במצח ועליתי לחדר שלי.

נקודת מבט מאור
אתמול הגר ואני חזרנו מהקניון ממש מאוחר, אז החלטתי להישאר אצל הגר לעוד יום אחד. ככה אני גם אוכל להיות קרוב לשי.
היום בבוקר הגר הלכה לבית הספר מהסיבה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להבריז בפעם השנייה השבוע, זו הסיבה שהתאהבתי בה מההתחלה, היא ילדה טובה כזאת לא כמו כל הבנות.
ואני ניצלתי הזמן ועשיתי סיבוב קטן בעיר ונפגשתי עם כמה חברים מפעם.
~
"מה? ועכשיו את בסדר?" שאלה הגר כשהיא דיברה בטלפון, בזמן שהיינו בחדר שלה וראינו סרט.
"תרגישי טוב." היא אמרה וניתקה את השיחה.
"מה, מי זה היה?" שאלתי.
"זאת שי, היא לא הייתה היום בבית הספר, היא בבית חולים." ענתה הגר.
מה בית חולים? מה כבר קרה לה?
"וואלה, מה קרה לה?" שאלתי בהתעניינות. כל כך דאגתי לה, שנה וחצי מחוץ לבית וכבר מסתבכת.
"איזה חבר מתעניין יש לי." אמרה הגר ונישקה אותי על הלחי.
"נו מה יש לה?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"היא התעלפה אתמול, והיו לה סחרחורות." היא ענתה.
באותו רגע הרגשתי שאני חייב להיות איתה, לדבר איתה למרות שמה הסיכויים שהיא תסכים לדבר איתי.
"מה, לאן אתה הולך?" שאלה הגר כשראתה אותי עומד ליד הדלת.
"סתם… קבעתי עם איזה חבר שגר לא רחוק מכאן." עניתי. הגר הביטה בי באכזבה.
"זה לא ייקח הרבה זמן." אמרתי בעידוד וליטפתי עם ידי את הלחי שלה.
"תחזור מהר." היא אמרה בקול של ילדה קטנה.
"מבטיח." אמרתי. נתתי לה נשיקה קטנה על השפתיים, ויצאתי מביתה בריצה.
~
כל הדרך לבית חולים חשבתי מה אני הולך להגיד לה, אם היא בכלל תסכים לראות אותי, אם היא תרצה לדבר איתי?
הייתי לחוץ, לחוץ מאוד אפילו מהפגישה הזו עם שי, אבל הרגשתי שאני חייב להיות שם איתה. אני לא רוצה לאבד אותה שוב, אחרי הכל היא אחותי הקטנה.
~
"שלום, איפה זה החדר של שי מזוז?" שאלתי את הפקידה בבית החולים.
"מי אתה בשבילה?" היא שאלה.
"אני אחיה. עכשיו איפה אמרת החדר שלה?" ניסיתי לזרז אותה.
"חדר 402, זה החדר האחרון משמאל." היא אמרה והצביעה על החדרים מצד שמאל.
"תודה." אמרתי והתחלתי לפסוע לכיוון מסדרון החדרים.
"הינה, 402." שמחתי שהצלחתי למצוא את החדר של שי. הנחתי את ידי על הידית מתלבט עם עצמי אם לפתוח את הדלת או לא.
"על החיים ועל המוות." מלמלתי לעצמי בשקט, נשמתי כמה נשימות עמוקות ופתחתי את הדלת.
ראיתי אותה שוכבת על המיטה, כל כך שלווה ורגועה, היא הייתה ישנה. התיישבתי ליד מיטתה וליטפתי את ראשה.
מיום ליום שי הופכת ליפה יותר ולבוגרת יותר ונעשית דומה לאימא.
"מצטער שהייתי אידיוט כל הזמן הזה." מלמלתי בזמן שליטפתי את ראשה.

נקודת מבט שי
"אני כל כך מתגעגע אלייך, אני כבר רוצה לראות אותך." אמר שקד כשדיברנו בפלאפון.
רק מלשמוע את הקול שלו עלה לי חיוך על הפנים, יכולתי לנחש שגם הוא חייך בזמן שדיברנו.
"אני כבר כל כך רוצה לחזור הביתה, אני מתגעגעת." אמרתי בכנות.
"והבית מתגעגע אלייך." אמר שקד.
"אולי תבוא? משעמם פה רצח." אמרתי.
"האמת שרציתי לבוא, אולי אני אבוא מחר, לפני האימון." הוא אמר.
"כן! בבקשה תבוא." התחננתי.
"מבטיח." הוא אמר.
"אני צריך ללכת, ביי יפה שלי." אמר שקד והשיחה נותקה.
לאחר שגילו שיש לי בעיה בקרישת דם, הוחלט להשאיר אותי לעוד יומיים להשגחה. אני משתגעת משעמום פה, כל היום אני לבד עם רופאים ואחיות מסביבי.
שקד סיפר על כל מה שקרה בבית ביומיים האלו, כל כך התגעגעתי לכולם.
הנחתי את הפלאפון על השידה והתכסיתי בשמיכה, ולאט לאט עיניי נעצמו להן, שינה טובה לא תזיק, זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות.
~
התחלתי לפקוח את עיניי באיטיות, רגשתי מישהו מלטף את ראשי, לא יכולתי לראות אותו בבירור, אבל היה במגע שלו משהו חם, משהו ביתי.
לאט לאט התחלתי להתאושש ואז יכולתי לראות אותו בבירור, זה היה מאור.
רגע… אמרתי מאור? מה הוא עושה פה?