חצי רגל באדמה – פרק 45
ללא ספק, זה היה בהכרח מלקולם שזרק את הספר החמישי של פרסי ג'קסון. זה הרגיש לי כאילו הרגו את החבר הכי טוב שלי, ממש כאילו מדובר בספר תנ"ך יקר ערך.
פתחתי אותו, נתתי לגורל לבחור עמוד. בהיתי בעמוד. כמובן שזכרתי את כולו בעל פה. הספיק לי רק מבט אחד במספר של הפרק, וידעתי בדיוק מה היה כתוב בעמוד, מילה במילה, בזכות הזיכרון הצילומי שלי.
באותו העמוד היה כתוב שפרסי בדיוק סיים לדבר עם אכילס, לקראת הקפיצה לנהר הסטיקס.
נהר הסטיקס, אני ואמה שנינו נשבענו בו, ועכשיו שנינו מתחרטים על זה.
בהיתי בנהר שעבר באמצע המחנה, שבדרך כלל שימש כגבול של הקבוצות ב"תפוס את הדגל". תהיתי לעצמי מי הוא אל הנהר של הנהר הזה, ואז עלתה לי מחשבה איומה יותר. מי הוא אל הנהר של הסטיקס?
ואז פערתי עיניים.
"אמה" אמרתי לה. "תקשיבי, עליתי על משהו"
"מה?" היא שאלה.
"אל הנהר של סטיקס, מי זה?" שאלתי.
"אל הנהר?" שאלה, מבולבלת.
"כן." עניתי.
"אני חושבת שכן, האלה סטיקס, היא אלת הנהר סטיקס" אמרה אמה "למה?"
"אולי אפשר לרדת לשאול, ללכת אליה, לבקש ממנה לוותר על השבועה שלנו, אולי זה יצליח לעזור לנו לברוח מהשבועה הזאת!" אמרתי לאמה.
היא בהתה בי.
"אתה חושב שזה יצליח?" שאלה אמה.
"אולי, אם נצליח לשכנע את סטיקס" אמרתי "אני מקווה שכן, ככה אני אוכל להפסיק להיות משרת של גאיה, ולוקאס סופסוף יוכל לקבל מישהי שיכולה לדאוג לכך שהוא ירגיש טוב."
"תומאס, זה פשוט גאוני!" היא קראה, והביטה בי.
רק השפלתי חזרה מבט אל המים, מרגיש רע עם עצמי.
"בחיי, כמה שמחנה החצויים הזה שינה אותך, לפני יומיים, כשרק פגשת את פרסי, אתה ענית משהו בסגנון של 'אני בן אדם חביב', ציפיתי שאתה תגיד משהו בסגנון של 'נו, מה אני אעשה שאני כזה גאון מושלם?' "
"את לא חושבת שעכשיו עדיף?" שאלתי, במלוא הכנות.
"למען האמת, לא, נראה שאין לך יותר שמחת חיים." אמרה אמה.
"אני רוצה לדבר עם כירון לגבי יציאה למסע חיפושים, אם הוא יאפשר לנו, עם מי נלך?" שאלתי.
אמה בהתה בי.
"פרסי" אמרתי "הוא ירד פעמיים לשאול, הוא יעזור לנו, ופעם שלישית גלידה, משהו מאיתנו יקבל גלידה."
"וזה יהיה מסע החיפושים השלישי שלי" אמרה אמה.
"אז בכלל נקבל גלידה" אמרתי בחיוך.
"תגיד, תומאס, איך הזיכרון שלך כל כך טוב? אני מקנאה, איך לעזאזל אתה מצליח לזכור כל דבר?"
"לא יודע" אמרתי. סגרתי את הספר "איך את הצלחת לייבש את הספר שלי? זה כל כך שימושי! איך לעזאזל?"
"לא יודעת" היא ענתה לי בחיוך.
"רואה" אמרתי, מחייך גם אני.
"בוא פשוט נלך לכירון" אמרה לי אמה, עם חיוך מרוח לה על הפנים.
תגובות (0)