אולי בעולם אחר: פרק שלישי חלק א'

אני לא יכול להסביר לכם מה מצאתי בה, ואני גם לא רוצה.
אני חושש שברגע שאני אבין מה מושך אותי אליה, המשיכה הזו תעלם, והאמת שהיא די מוצאת חן בעיניי.
אז נכון, רוב הזמן אני מרגיש כאילו היא מושכבת אותי באפי, אבל לפעמים, יש רגעים פשוט מושלמים, פעם, מישהו הגדיר זאת די טוב, אני מאמין כי הוא אמר שיש רגעים שבעבורם שווה לחיות ושווה למוות, ותאמינו או לא, אבל יש רגעים איתה, שהייתי מוכן למות רק שלא יסתיימו לעולם.
אבל לפעמים, אני מתעורר לרגע, ומבין שאני לא אמור להרגיש כך.
אני יודע, שאני לא אמור להיות קשור כל-כך אל אדם שאני מכיר זמן קצר כל-כך,
ואדם שאיתו הקשר כל-כך שברירי, זאת אומרת, אנחנו יכולים להיות חברים הכי טובים
וחודשיים לאחר מכן לא לדבר יותר, ואז אנחנו נחזור להיות חברים ואז נתנתק שוב,
וככה זה יחזור על עצמו, שוב ושוב ושוב, ואני לא חושב שזה יסתיים, כי אנחנו תמיד מחפשים את חברתו אחד של השנייה, אבל לפעמים, אנחנו פשוט גאוותניים מכדי להודות בכך.
אנחנו בילינו זמן לא מועט יחד, אבל זה תמיד נראה מעט מידי, הזמן פשוט טס כשאני איתה,
ואני שונא את זה, משום שהייתי רוצה שהוא יהיה איתי, בכדי שנוכל להעריך כל רגע שיש לנו יחד,
משום שיש לי הרגשה שזה לא יימשך עוד זמן רב.
אני תמיד נוהג לספר לה חלק מסיפורי כשאנחנו נפגשים, חתיכה פה וחתיכה שם, פעם הבאתי אותה אל המקום בו אימי מצא את מותה, ופעם לקחתי אותה אל האגם בו חגגתי את יום הולדתי האחרון,
אני חושש שברגע שסיפורי יסתיים, כך גם הקשר המעורער שלנו, אבל אני לא יכול להפסיק לספר,
והיא אינה עושה דבר בכדי להעמיק את הקשר שלנו, אז יוצא שבכול פעם אני מספר פחות ופחות והיא להוטה לשמוע יותר. היא מעולם לא סיפרה לי דבר על עצמה, היא ניסתה להסתיר זאת, אך אני לא יכול לשכוח מכך, וזה מפריע לי באחורי מוחי בשעות לא-שעות.
אני לא מוכן לאבד אותה עדיין, אבל נראה שלה זה לא משנה.
אם כך מה אני עושה?
האם אני מסיים את סיפורי ונותן לה ללכת?
או שאני מגלה את סיפורה ומנסה לשמור אותה לצידי?