חרטה לא עוזרת

שמעתי אותו בוכה מעבר לדלת.
הוא התפרק ואני לא עשיתי כלום כדי לעזור לו.
פגעתי בו בכל כך הרבה מובנים שאני אבין לגמרי אם הוא לא ירצה להסתכל עליי יותר.
אני עשיתי לו את זה.
אני.

הכל התפרק באותו זמן. החיים שלי, ההחלטות שלקחתי, האנשים שבטחתי בהם התגלו כבוגדים, האנשים סביבי…
הכל קרס ואני פשוט השארתי את זה ככה, מתחמקת מהתמודדות. אם הייתי מביעה קצת יותר תשומת לב הייתי שמה לב שהוא היה שם במקומי. הוא עשה את כל מה שאני לא הצלחתי לעשות- לשמור על שלווה ולנהל את העניינים.
הוא היה כל כך טוב אליי, עד שבלבלתי את טוב ליבו עם התנהגותו הרגילה, ופישלתי בגדול.

הייתי כל כך טיפשה כשחשבתי שאצליח להפסיק. חוסר הזהירות שלי כמעט עלה לי בחיים.
הייתי צריכה להתנצל, הייתי צריכה להשתדל יותר, למענו, אבל לא עשיתי את זה. השארתי הכל ככה וקיוויתי שהוא לעולם לא ידע. שאני לעולם לא אחזור לזה.
עכשיו אני יודעת שלעולם לא יהיה יותר שנינו.

"היי, רק רציתי להגיד לך תודה. שמעתי שאתה זה שהוצאת אותי מהבית כשהוא התחיל לבעור.
אני ממש מצטערת, אני אפילו לא זוכרת מה קרה באותו רגע. המשטרה אמרה שיכול להיות ששכחתי את הגז דולק, אבל אני לא זוכרת שהדלקתי אותו בכלל.
אני… אני מצטערת שבגדתי בך ושיקרתי. כשהייתי איתך לא חשבתי על הכדורים בכלל, אתה עזרת לי להיגמל, הרחקת אותי מכל השתייה והסמים, אבל אני חוששת שאתה היית רק הסחת דעת. אני פשוט לא יכולתי להתנגד כשהוא הציע לי…
מצטערת, אבל בכל זאת תודה…"