"רבות הדרכים לאהוב אותך" – פרק שמונה עשרה

פרק 18 – אמון

"אה… אני…" גמגמתי. לא ידעתי אם לבטוח בו ולספר לו, או לשמור לעצמי.
פחדתי שהוא ילך ויספר לחברים שלו, והם כמובן יפיצו את זה בכל מקום אפשרי.
"הייתי אצל ה…ידיד הכי טוב שלי." השפלתי מבט, הדמעות החלו זולגות במורד לחיי.
"הוא…" התחלתי מספרת, אך התקף הבכי שלי לא נתן לי אפשרות להמשיך ולדבר. קברתי את ראשי בין ידיי ובכיתי.
אביאל הביט בי בשקט. הוא היה נראה חצוי, לא יודע מה לעשות, איך לפעול או מה לומר.
"הוא… פגע בי." אמרתי לבסוף בשקט.
הרגשתי את ידיו של אביאל נכרכות סביב גופי ומחבקות אותי.
"איך הוא פגע בך?" אביאל שאל ברוך.
"הוא… א…אנס אותי." ייבבתי. לא יכולתי יותר. נשברתי. קרסתי. בכיתי.
"בן זונה…" שמעתי את אביאל ממלמל בכעס. ידיו משכו אותי לחיבוק ארוך ותומך.
"א…אני מצטערת שאני נופלת עלייך ככה…" ייבבתי בבכי. לא יכולתי להפסיק לבכות. כאב לי. הרגשתי כל כך מלוכלת. כל כך זנותית.
"זה בסדר." אמר בשקט, ידו מלטפת את שיערי ברכות שלא ידעתי שקיימת באביאל.
כעסתי על עצמי. כעסתי על עצמי מפני שלא יכולתי לשנוא את גיא. אהבתי אותו. הוא… הוא היה כל כך מדהים. איך הוא השתנה ברגע? איך הוא יכל לעשות לי את זה? הוא תמיד רק הגן עלי, ושמר עלי. ואז הוא פגע בי. לקח את קמצוץ התמימות שהיה בי והעלים אותו.
"בואי, תתקלחי, אני אביא לך חולצה שלי ותנסי לישון." נשק למצחי בעדינות והרים אותי בידיו, מתחיל הולך אל המקלחת. לא התנגדתי. לא רציתי להשאר לבד בבית, להיות תקועה בחדר שלי ובמחשבות שלי.
"תודה." צייצתי, הוא חייך ונכנס לשירותים.
"תשתמשי באמבטיה, היא תרגיע את המקום הכואב." אמר והוריד אותי. הנהנתי.
"חכי רגע." אמר ויצא מהחדר. לאחר כמה שניות חזר כשחולצה גברית בידו והלבשה תחתונה ונשית בידו השניה.
"תודה." חייכתי חיוך קטן. הוא יצא מהשירותים, ואני התחלתי למלא את האמבטיה המפוארת שכה השתוקקתי כבר לצלול לתוכה.
לאחר שהאמבטיה התמלאה לגמריי, פשטתי את בגדיי ונכנסתי לתוכה בזהירות. המים החמימים הרגיעו אותי. שמתי מעט בידי סבון רחצה וקרצפתי את גופי. המחשבה שגיא נגע בי עשתה לי רע. המחשבה שהוא נגע באיזורים הכי אנטימיים שלי. הכי אישיים. לא ככה דמיינתי את הפעם הראשונה שלי. לא ככה רציתי שהיא תהיה.
אחריי כרבע שעה בה חשבתי, בכיתי, ורחמתי על עצמי, יצאתי מהאמבטיה, כורכת סביב גופי מגבת לבנה ונקייה.
התנגבתי בזריזות ולבשתי את ההלבשה התחתונה. מיד אחר כך לבשתי את חולצתו של אביאל, אשר הגיעה עד ברכיי. יצאתי מהשירותים, מופתעת לגלות את אביאל נשען על הקיר ומביט בי במבט רציני ומחושב. הסמקתי. הרגשתי שהוא בוחן את הגוף שלי, והריי אתם יודעים כמה אני שונאת את הגוף שלי. אבל לשם שינוי, מבטו היה נעוץ בפניי, לא בגופי.
"אני אפרק את הבן זונה הזה…" הוא מלמל בזעם והתחיל מתקרב אליי. נרתעתי מעט אחורנית.
"אל תפחדי ממני. אני בחיים לא אפגע בך." אמר בשקט, מחבק אותי אליו. הנחתי את ראשי על חזהו, מנסה לתת בו אמון.
אני חייבת לתת בו אמון. הוא זה שהרים אותי שהייתי למטה.
הוא זה שהציל אותי מלשקוע בים של עצב ויגון.