מתחילים מחדש- פרק 30

נקודת מבט שי
התחלתי לפקוח את עיניי באיטיות. מה זה, איפה אני נמצאת?
הבטתי בידי שהייתה מחוברת לעירוי, הבטתי בקירות הלבנים, רגע… אני מזהה את המקום הזה, הייתי פה פעם.
לאט לאט הראייה שלי החלה להתבהר והתחלתי לראות יותר בבירור. אני יודעת איפה אני, אני בבית חולים.
"שי…" אמרה האחות שעמדה ליד מיטתי.
"מה אני עושה פה?" שאלתי בבלבול.
"התעלפת כתוצאה מאיבוד דם וחוסר שתייה, את תישארי כאן למשך יומיים לביקורת." ענתה האחות.
"את חייבת להרבות בשתייה." אמרה האחות והושיטה לי כוס מים.
"תודה." אמרתי לאחות ולקחתי את הכוס מידה.
הדלת נפתחה וברוך וסיגל עמדו בפתח, הנחתי את הכוס על השידה שהייתה ליד מיטתי.
"שי, איך את איך מרגישה?" שאלה סיגל בקולה העדין.
"יותר טוב." עניתי וחייכתי חיוך קטן.
"דיברנו עם הרופאים, את תישארי כאן הלילה לביקורת, ובבוקר יערכו לך בדיקות במידה וכל הבדיקות ייצאו תקינות את משתחררת כבר מחר." אמר ברוך.
"נו, זה מעולה." אמרה סיגל וחייכה אליי.
"אז מה, פעם שלישית גלידה." אמרתי. ברוך וסיגל הביטו בי מבולבלים.
"נו, הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה בבית חולים, הצלתם לי את החיים." הסברתי.
"נקווה שלא תהיה פעם שלישית." אמר ברוך וחייך.
ואז הדלת נפתחה ונכנס הרופא, שלושתנו השתתקנו והסטנו את מבטינו לכיוונו.
"שלום שי, איך את מרגישה?" שאל הרופא.
"הרבה יותר טוב הסחרחורות כבר כמעט ונעלמו." עניתי בכנות.
"אני שמח." אמר הרופא וחייך החזרתי לו חיוך לקחתי עוד לגימה מהמים.
"תוכלו בבקשה להשאיר אותי ואת שי לבד, יש כמה שאלות שהייתי רוצה לשאול אותה." אמר הרופא.
"טוב, אנחנו כבר נחזור הביתה לכולם, שבטח משתגעים מרוב דאגה, נחזור מחר בבוקר." אמרה סיגל, הנהנתי בראשי להסכמה.
"לילה טוב." הם אמרו ויצאו מהחדר וסגרו את הדלת אחריהם. ואז אני והרופא נשארנו לבד בחדר.
"שי, הייתי רוצה לשאול אותך שאלה." אמר הרופא והפך לרציני יותר.
"כן, אני מקשיבה." עניתי והנחתי את כוס המים על השידה.
"תוכלי בבקשה לספר לי איך נחתכת ביד." ביקש הרופא.
מה אני הולכת לעשות, לספר או לספר זאת השאלה.

נקודת מבט יהלי
"ביי אימא." אמרתי וניתקתי את השיחה. כולם הביטו בי במתח.
"היא תהיה בסדר." אמרתי וחייכתי אליהם חיוך מעודד, וישר השמחה חזרה לבית.
תוך זמן קצר ההורים שלי חזרו הביתה, איך שהם נכנסו כולם התחילו להציף אותם בשאלות.
אפילו שאני ושי לא החברות הכי טובות, אני שמחה שלא קרה לה כלום ושהיא בסדר, גם אם זה אומר שמעכשיו הכל יחזור להיות כפי שהיה קודם.
גם אם זה אומר שהרגע המדהים הזה שהיה ביני לבין שקד לא יחזור יותר, אני הבנתי משהו בתוך כל הבלגן הזה, שי ושקד באמת אוהבים אחד את השנייה. וכנראה שאני פשוט אצטרך להשלים עם זה שלעולם לא יהיה משהו ביני לבין שקד.
כולנו התחלנו להתפזר לחדרים, היינו שפוכים מעייפות.
"יהלי?" הסתובבתי ששמעתי שמישהו קרא בשמי, זה היה שקד.
"כן?" אמרתי בקולי העדין וחייכתי חיוך קטן.
"רציתי להגיד לך תודה." אמר שקד.
"תודה?" שאלתי בפליאה.
"כן, תודה שהיית איתי כל הזמו הזה, רק בזכותך אני עוד איכשהו נשארתי שפוי בתוך כל הבלגן הזה." אמר שקד.
"בכיף, תמיד כאן בשבילך." אמרתי בכנות וחייכתי חיוך ביישני.
"אני יודע, לא יכולתי לבקש ידידה יותר טובה ממך." הוא אמר, באותו רגע החיוך שלי ירד, הוא גרם לי להבין שאין סיכוי שאיי פעם יקרה בנינו משהו, אנחנו ידידים וככה זה יישאר.
"לילה טוב יהלי." אמר שקד ונתן לי נשיקה קטנה על הלחי.
"לילה טוב." אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
נכנסתי לחדר שלי, החלפתי בגדים ושכבתי במיטה שלי כששמיכת פוך רכה מכסה את גופי.
הנחתי את ידי על הלחי שלי, על המקום שבו שקד נישק אותי וחייכתי לעצמי.
אז אולי אחרי הכל יש סיכוי?

נקודת מבט מוראל
"אני אודיע להם, ביי אימא." אמרה יהלי וניתקה את השיחה.
"נו?" שאלתי בתקווה שהיא תגיד שהכל בסדר.
"היא… היא בסדר!" אמרה יהלי וחייכה.
באותו רגע הרגשתי בעננים, היא בסדר, שי שלי בסדר, זאת אומרת שי, לא שלי.
כולם התחילו לחבק אחד את השני מרוב שמחה, ולאט לאט הצבע החל לחזור לפנים של כולם.
"מתי שי וההורים שלך צריכים לחזור?" שאלתי את יהלי.
"ההורים שלי, בערך בעוד שעה ושי בעוד יומיים שלושה." ענתה יהלי.
מה יומיים שלושה? בקושי כמה שעות הבית הזה תיפקד בלעדיה, אז עכשיו יומיים שלושה.
לא עבר הרבה זמן והדלת נפתחה וברוך וסיגל עמדו בפתח, כולנו ניגשו אליהם והתחלנו להציף אותם בשאלות.
"בואו אני אעשה לכם סדר בדברים, אז כמו שכבר אמרנו ליהלי בטלפון, שי בסדר גמור. זו הייתה רק התייבשות, כנראה שאם כל הבדיקות יהיו תקינות שי תחזור הביתה כבר מחר." אמרה סיגל.
"אפשר לבקר אותה?" שאלה רומי.
"אני חושבת שכדאי שנחכה עם זה למחר, כי יכול להיות שכבר מחר היא תחזור הביתה, אז לא יהיה צורך בביקור." ענתה סיגל.
"זהו? אין עוד שאלות, עניתי על הכל?" שאלה סיגל כשראתה שכולנו השתתקנו.
הנהנו בראשנו בלי לומר מילה.
"יופי, כבר ממש מאוחר, עוד חצי שעה כיבוי אורות, אז אני מציעה לכם להתארגן לשינה." אמרה סיגל.
מי היה מאמין שאנחנו ככה כבר מהצהריים ועד כמעט אחת עשרה בלילה.
האמת, הייתי ממש עייף ועכשיו אני גם יכול להרשות לעצמי ללכת לישון כשאני יודע שהיא בסדר.
עליתי לחדר שלי, החלפתי בגדים, האמת שזה מוזר לילה בלעדיה, זה גם יהיה מוזר לקום מחר בבוקר בלי ההשכמת בוקר שהיא עושה לי בכל בוקר, בלי לראות את החיוך שלה כמו בכל בוקר, בלי לריב איתה כמו בכל בוקר שאנחנו רבים ומשלימים אחרי חמש דקות. זה מוזר איך בזמן כל כך קצר היא הצליחה לחדור לי ללב כל כך עמוק.
לאט לאט הרגשתי את עיניי מתחילות להיעצם להן ושקעתי בשינה.

נקודת מבט שי
"לספר איך נפצעתי ביד… האמת," התחלתי לומר בגמגום.
מה בדיוק אני הולכת לספר לו, שהאקסית המשוגעת של מוראל עשתה לי את זה, כאילו שמישהו יאמין לי בכלל, אני בעצמי לא מאמינה למה שאני אומרת.
"האמת שזה קרה בבית הספר." שיקרתי.
"בבית הספר? איך בדיוק?" שאל הרופא בפליאה כאילו ציפה לתשובה אחרת.
"נשרטתי מהגדר, בהפסקה." שיקרתי.
"גדר… אני מבין." אמר הרופא.
"מחר בבוקר נערוך עוד כמה בדיקות, ואם הן ייצאו תקינות כבר מחר את בבית, והכי חשוב כל הזמן להרבות בשתייה." אמר הרופא. הנהנתי בראשי להבנה.
"לילה טוב." אמר הרופא ויצא מחדרי סוגר אחריו את הדלת.
נשארתי בחדר לבדי, רק אני, יותר נכון רק אני והמחשבות.

~פלאשבק~
"את עוד לא ראית למה אני מסוגלת, תתרחקי ממוראל ומהר." אמרה לידר באיום.
"אנחנו רק ידידים, וחוץ מזה שיש לי חבר." אמרתי בכנות.
"עיניים לא משקרות, אני רואה איך את מסתכלת עליו, ככה לא מסתכלים רק על ידיד." אמרה לידר.
"טוב, כנראה שלדבר איתך בצורה נורמאלית כבר היה אבוד מראש, השיחה נגמרה." אמרתי ופסעתי לכיוון המדרגות.
"השיחה תיגמר, רק כשאני אגיד שהיא נגמרה." אמרה לידר ואחזה בידי בחוזקה עם ציפורניה הארוכות והצמידה את פנינו.
זה כאב לי, כל כך כאב לי, באותו רגע רציתי לצרוח מכאב, אך ניסיתי להישאר אדישה ולהראות שלא כואב לי.
"אני לא אגיד עוד פעם, תתרחקי מהחבר שלי." היא לחשה לי.
~~~~~~~~~~~~~~~ סוף פלשבק~~~~~~~~~~~~~

נגעתי בידי במקום שבו היו השריטות, עברתי עליהן עם האצבע שלי, הדברים שלידר אמרה נחרטו בראשי.
מה אם היא צודקת? מה אם אחרי הכל מוראל הוא לא רק ידיד בשבילי?
ומה אם יש משהו מעבר לזה? הייתי רוצה שיקרה בנינו משהו מעבר לידידות? ואיפה זה מעמיד אותי ואת שקד?
עיניי החלו להיעצם להן, לאט לאט הרגשתי איך אני מתחילה להירדם מותירה אחריי אינספור שאלות שעדיין לא הצלחתי למצוא להן תשובות.