"רבות הדרכים לאהוב אותך" – פרק שבע עשרה

פרק 17 – אביאל

הוא ירד ממני לאחר שגמר ונרדם. הדבר היחיד שהיה אפשר לשמוע באותה השניה היו את נשימותיו ואת הבכי השקט שלי.
הרגשתי מלוכלכת. הרגשתי מזוהמת. קמתי מהמיטה במהירות, לבשתי את בגדיי בקושי ויצאתי מהבית. בקושי והצלחתי ללכת, הוא הכאיב לי. הוא פצע אותי. הוא פגע אותי.
הוא לקח את התמימות שלי וניפץ אותה. הלכתי ברחוב. הייתי מודעת לכך שאני נראת נורא, אך לא היה לי אכפת. הלכתי באיטיות ובכיתי. לא הפסקתי לבכות. כל החומות נפלו, כל הסכרים נפרצו.
ואז מרחוק, ראיתי את הבן אדם שהכי לא רציתי לראות. את אביאל.
"אליאנה." הוא אמר, מביט בי בשעשוע.
"חוזרת מלילה סוער?" אמר בהתגרות, השפלתי מבטי, נותנת לדמעות לזלוג במורד לחיי.
"היי, אליאנה?" הוא שאל שוב.
הרמתי את מבטי, מביטה בעיניו. לא היה בהן עכשיו שעשוע. הן היו רציניות.
"מה?" שאלתי בשקט, קולי כמעט ולא נשמע.
"מה קרה לך?" שאל לפתע ברוך. וכאן נשברתי. קרסתי עליו בבכי, ראשי קבור בחזהו.
דמעותיי הכתימו את חולצתו, אך היה נראה שזה לא בדיוק מעניין אותו.
הוא חיבק אותי אליו, ידו מלטפת את שיערי.
"מה קרה, אליאנה?" שאל ברכות. לא עניתי. התביישתי בעצמי. הרגשתי זולה. הרגשתי מזוהמת.
"רוצה לבוא אליי הביתה, לדבר?" שאל בשקט, ידו מלטפת את לחיי ומסלקת את הדמעות.
נרתעתי. צעדתי צעד כושל אחורנית ונפלתי על המדרכה.
מה אם הוא גם יפגע בי? מה אם הוא יעשה את אותו הדבר ש…גיא עשה?
"אתה תפגע בי?" צייצתי בפחד. אני יודעת שזו הייתה שאלה מטומטמת, אבל זה פשוט נפלט לי.
הייתי חייבת לנסות לסמוך עליו. הוא לא היה נראה מזיק.
"גם גיא לא היה נראה מזיק." החלק ההגיוני שבמוח שלי הזכיר לי, אך התעלמתי.
ניסיתי לא להכליל עכשיו את כל הבנים ולהפוך את כולם לאנסים מזדיינים.
"אני לא אפגע בך." אמר בשקט, מחייך אליי חיוך רך.
הנהנתי באיטיות וקמתי בזהירות מהמדרכה.
"הבית שלי כאן, קרוב. אני ארים אותך." אמר כשראה שאני מתקשה ללכת.
"הו… לא, זה בסדר." חייכתי חיוך קטן מבעד לדמעות, אך הוא לא הקשיב לי והרים אותי כאילו ושקלתי קילוגרם אחד.
מה שלא בדיוק היה נכון…
כרכתי את ידיי סביב צווארו ונאחזתי בו. משום מה, שאני עם אביאל אני מרגישה נינוחה. אולי אפילו מרגישה מוגנת.
"לא דברנו הרבה זמן." אמר.
"בגלל ששפטתי אותך." חייכתי חצי חיוך מבעד לדמעות.
"שכחתי כמה את מגעילה." אמר בהתגרות, צחקתי. הבנתי שככה אני בעצם מוציאה את המועקה הזו שישבה על ליבי. במקום לבכות, אני בוכה.
"אני מצטערת. לא הייתי צריכה לשפוט אותך על פי החברים שלך. אבל תכלס… בגללך הם השפריצו עליי מים." צחקתי. ביד אחת הוא אחז בי, בידו השניה הוציא מפתח מכיסו ונתן לי.
"תפתחי." אמר. פתחתי את הדלת והוא נכנס לתוך הבית, שאני עליו.
"אביאל!" אישה מבוגרת אך יפה יצאה מהמטבח, מביטה בנו.
"הו…" גלגלה את עיניה.
"עוד אחת מהזונות שלך?" הביטה בי במבט נגעל.
"אמא, לא. זו אליאנה, היא לומדת איתי בבית הספר." אמר.
"תוריד אותי!" לחשתי בצעקה אל תוך אוזנו.
"ואתם הולכים לשכב?" הוא שאלה.
"לא!" אמרתי במהירות, מבוהלת. היא צחקה מעט.
"תרגעי." אביאל לחש באוזני ברכות, ידו מלטפת את שיערי.
"היא ידידה שלי, אמא. זוכרת שסיפרתי לך שפגשתי נערה במועדון ונתתי לה את המעיל שלי?" הוא שאל, מביט באישה המבוגרת.
"אז את אליאנה המפורסמת!" צחקה האישה והמחאה כף.
"אני… אני מניחה?" חייכתי חיוך נבוך, אביאל צחק.
"אני אכין לכם תה." אמרה וברחה במהירות את המטבח.
"אביאל!" הטחתי את ידי בכתפו, הוא צחק.
הוא הוריד אותי, שנינו התיישבנו על הספה. אני הייתי צריכה להתיישב ברגליים פסוקות, בגלל… אתם יודעים.
"מה קרה לך שם?" שאל והביט ברגליי.
"אני…" גמגמתי.
האם אני יכולה לבטוח בו ולספר לו?