שיחות/

היא אמרה שהיא מוכנה לדבר עם היועצת בשבילי, שאולי היא תוכל לעזור לי. היא אמרה שאני חשובה לה, ושהיא רואה כמה זה קשה לי, שעכשיו אחרי השיחה שלנו מובן לה למה לא באתי למעגלים החברתיים. ניסיתי לתרץ שחלק מזה זה בגלל שהייתי צריכה לשמור על אחותי אבל היא כבר הבינה הכל. לא היה מה להסתיר.
אני רוצה להאמין לה, באמת, אבל פשוט המחשבה של לדבר על זה עם מישהו אחר מלחיצה עוד יותר. מספיק הבכתי את עצמי כשבכיתי מולה כמו תינוקת במשך עשר דקות.
"אני לא יודעת, אני לא רוצה," גמגמתי. הגרון שלי הרגיש חנוק וידיי לא הפסיקו לשחק עם חוט המתכת של התיק צד הקטן שלי.
"אולי בכל זאת, אני רושמת לי את זה בצד, רגע, אני אפילו אכתוב את זה באדום כדי שאני אזכור." אמרה. היא הניחה את העט מידה ושבה להביט בי. "תני לי לעזור לך. אני מבינה עכשיו שבכיתה ז' כשנכנסת זה בטח היה שוק בשבילך. אמרת שהייתם קצת בכיתה?"
"אחת עשרה ילדים, מתוכם חמש בנות." עניתי.
"אני מבינה שככה היה לך יותר קל גם לשור על החברות שלך עם כולן, לפחות זה היה טוב." היא שילבה את ידיה ואני שיניתי תנוחה. לא רק שלא הצלחתי לשבת בשקט אלא גם הרגשתי כאילו העיניים שלה חודרות דרכי, מחוררות אותי.
"אני אדבר עם היועצת בשבילך, לפחות את זה. אולי יהיו לה עצות בשבילך, אולי זה יעזור."
"אולי…" אמרתי, ועיני שבו לעקצץ מדמעות.