מתחילים מחדש- פרק 29

נקודת מבט מוראל
את כל היום בבית הספר העברתי במחששה, לא נכנסתי לכיתה אפילו פעם אחת.
עוד כמה דקות עומד להישמע הצלצול המיוחל ויום הלימודים יסתיים, אם בכלל אני יכול לקרוא לו יום לימודים.
"הסיגריה האחרונה, ולחשוב שבבוקר היא הייתה מלאה." מלמלתי בזמן שהוצאתי את קופסאת הסיגריות לקחת משם סיגריה וראיתי שנותרה רק אחת.
אחרי רבע שעה בערך סוף סוף הגיע הצלצול המיוחל שחותם את סופו של יום הלימודים, זרקתי את הסיגריה לצד, ולקחתי את תיקי והתקדמתי לכיוון השער ופגשתי את כולם.
הדרך עברה בהמון דיבורים וצחוקים, כל הדרך מבטי היה מופנה לכיוונה של שי, היא הייתה שקטה מהרגיל היום.
איך שהגענו הביתה כולנו רצנו למטבח, חוץ משי שעלתה למעלה להחליף בגדים כמו בכל פעם, האמת, אף לא הבנתי את הקטע של הלהחליף שוב בגדים. בנות, אני בחיים לא אבין אתכן.
כולנו התיישבנו במטבח והתחלנו לאכול ושי עדיין לא ירדה.
"איפה שי, היא לא יורדת?" שאל דולב.
"אני אבדוק מה איתה." אמרה רומי.
רומי עלתה למעלה לבדוק מה עם שי ואנחנו המשכנו לאכול.
(תשמעו על חלש)

"אומייגאד!" פתאום נשמעה צעקה מלמעלה, צעקה שגרמה לכולנו לקפוץ מהמקום, לעזוב הכל ולעלות למעלה.
כולנו עזבנו הכל ועלינו למעלה בריצה, וראינו את רומי עומדת ובוכה בהיסטריה כשידייה מונחות על פיה.
"מה קרה?" שאלתי בדאגה.
"שי… היא…" היא אמרה בקול חנוק.
"מה קרה לשי?" שאל שקד בדאגה.
רומי אחזה בידי ולקחה אותי לכיוון חדר האמבטיה וכולם הולכים בעקבותינו.
באותו רגע לא האמנתי למה שראיתי, היא שכבה שם על הרצפה, מעולפת. התקרבתי אלייה ונגעתי בידה היא הייתה מלאה בדם.
"מה זה, מי עשה לה את זה?" שאלתי. שקד גם הוא התקרב לשי וליטף את ראשה.
"נו מה אתם עומדים פה ככה סתם, תתקשרו לאמבולנס!" צעק שקד.
"תירגע אחי, היא תהיה בסדר." ניסיתי להרגיע אותו, בעוד שאני מת מדאגה בתוכי.
"ההורים שלי בדרך לפה." אמרה יהלי.
"גם האמבולנס." אמר דולב.
העפתי מבט בכולם, בשקד שנכנס לפאניקה ולא זז משי אפילו לשנייה, ביהלי ודולב שהיינו המומים, וברומי שהייתה נסערת ופרצה בבכי.
קמתי ממקומי והתקדמתי לכיוונה של רומי וחיבקתי אותה.
"היא תהיה בסדר." ניסיתי להרגיע אותה.
תוך זמן קצר ברוך וסיגל הגיעו ואיתם גם האמבולנס, הפרמדיקים העלו את שי על האלונקה והובילו אותה לכיוון האמבולנס.
"אנחנו נלך איתה, אתם תישארו פה, אנחנו נודיע לכם מה איתה." אמרה סיגל.

נקודת מבט שי
שמעתי רעש חזק של סירנות, לא יכולתי לראות בבירור, אבל הדבר הראשון שראיתי שפקחתי את עיניי היה אור אדום שגרם לעיניי להסתנוור.
"לחץ דם?" שמעתי קול של גבר.
"120/30" ענתה הבחורה.
"דופק?" שאל אותו גבר.
"תקין." ענתה הבחורה.
הייתי מבולבלת, איפה אני?
מה קורה לי?
מי האנשים האלה?
לפני שהספקתי להבין הכל עיניי החלו שוב להיעצם להן לאט לאט.

נקודת מבט שקד
"אוף אני משתגע, למה ברוך וסיגל כבר לא מתקשרים להגיד לנו שהכל בסדר איתה?" שאלתי בעצבים והתחלתי להתהלך ברחבי הבית.
"אני בטוחה שברגע שההורים שלי יידעו משהו הם יודיעו לנו מיד." אמרה יהלי.
"אבל אני לא יכול עם זה זה יותר, אני משתגע." צעקתי בעצבים והתחלתי לזרוק דברים ברחבי הבית.
"שקד די, היא תהיה בסדר, אתה תראה." אמרה יהלי בעידוד והניחה את ידה על גבי.
"אם יקרה לה משהו, אני…" אמרתי בקול רועד.
"לא יקרה לה כלום, שי היא פייטרית אמיתית , היא תלחם והיא נלחמת." אמרה יהלי.
"תודה יהלי." אמרתי.
"על מה?" היא שאלה.
"רק בזכותך אני עוד איכשהו נשאר שפוי בתוך כל המצב הזה." אמרתי בכנות. יהלי לא אמרה כלום רק חייכה אליי את החיוך המתוק שלה שאיכשהו מצליח להרגיע אותי.
"יש בך משהו שמצליח להרגיע אותי." הודיתי.
"אני מאוד שמחה." היא אמרה בחיוך.
משכתי אותה אליי לחיבוק. באותו רגע כל כך רציתי לחבק אותה.

נקודת מבט מוראל
עברה כבר שעה, פאקינג שעה! כולם כבר משתגעים פה.
"נו למה הם לא מתקשרים להגיד לנו מה קורה איתה?" שאלה רומי בחצי צעקה.
"אני בטוח שהיא תהיה בסדר, היא חייבת להיות בסדר." אמרתי.
ניסיתי להישאר רגוע וחזק למרות שבתוכי הרגשתי שבור, אבל הייתי חייב להקרין ביטחון ורוגע לשקד ורומי שהיו ממש נסערים, ובכלל לכולם בבית.
בחודש האחרון למדתי להתחבר לשי, להכיר אותה, לאהוב אותה, כבר השלמתי עם העובדה שהיא לא תהיה שלי אף פעם, אבל אם יקרה לה משהו אני לא אעמוד בזה, אני צריך אותה כאן לידי, שתרגיע אותי, שתצחיק אותי, שתעצבן אותי עם הירידות ותכסיסים שלה, אני צריך אותה.
דולב ויהלי הלכו להיות עם שקד, ואני נשארתי עם רומי בחדר שלה ושל יהלי וניסיתי להרגיע אותה, למרות שאני בעצמי לא רגוע, בתוכי אני מת מדאגה, אם יקרה לה משהו אני לא אעמוד בזה.
"אתה לא מבין, זה הכל בגללה…" אמרה רומי בקול חנוק.
"בגלל מי? על מה את מדברת רומי?" שאלתי בבלבול.
ואז נשמע צלצול הטלפון מהקומה הראשונה וקטע את השיחה שלנו.
"בואי." אמרתי לרומי ושנינו ירדנו למטה בריצה, כולם התאספו בסלון ויהלי ענתה לטלפון.

נקודת מבט יהלי
כולנו היינו המומים ומבוהלים בו זמנית בעקבות מה שקרה לשי, הבטתי בשקד, הוא היה מרוסק לאלף חתיכות. כנראה שהוא באמת אוהב אותה.
"היא תהיה בסדר." אמרתי לשקד והתיישבתי לידו.
"אוף, אבל למה לא מודיעים לנו כלום." צעק שקד והתחיל לזרוק ולשבור דברים בבית.
"די, היא תהיה בסדר, אתה תראה." אמרתי ואחזתי בידו של שקד ומשכתי אותו לשבת לידי.
באותו רגע עברה בגופי צמרמורת נעימה מהמגע של שקד.
"אם יקרה לה משהו, אני…" הוא אמר.
סובבתי את ראשו לכיווני וקירבתי את פנינו.
"לא יקרה לה כלום, היא תהיה בסדר." אמרתי בביטחון.
"לא יודע למה, אבל יש בך משהו מרגיע, את מצליחה להרגיע אותי." אמר שקד וחייך חיוך קטן שגרם גם לי לחייך ואז פתאום שקד משך אותי אליו לחיבוק, לא התנגדתי.
זה היה כל כך כיף ומדהים להיות בין זרועותיו של שקד, הרגשתי איך לאט לאט הלחיים שלי מתחילות להאדים ואיך גופי מתחיל להתחמם.
רציתי להישאר ככה לנצח. אבל בדיוק הטלפון צלצל וגרם לנו לקפוץ ממקומנו, אני הייתי זו שענתה לשיחה, אלו היו ההורים שלי.
"הלו?" עניתי וקולי רעד.